הוא לא עושה אותנו טיפשים


טילר קוואן (Tyler Cowen) כותב על ההשפעה של האינטרנט על חיינו, ולדעתו, להבדיל מהדעה הרווחת, מולטיטסקינג איננו דבר בזוי, ואנחנו איננו נעשים טיפשים כתוצאה מהחשיפה לכמות אדירה של מידע – מידע שאנחנו מצליחים להקדיש לו פחות ופחות זמן ממוקד.

It may seem as if we have entered a nightmarish attention-deficit culture, but the situation is not nearly as gloomy as you have been told. Our culture of the short bit is making human minds more rather than less powerful.
 
The arrival of virtually every new cultural medium has been greeted with the charge that it truncates attention spans and represents the beginning of cultural collapse—the novel (in the 18th century), the comic book, rock ‘n’ roll, television, and now the Web. In fact, there has never been a golden age of all-wise, all-attentive readers. But that’s not to say that nothing has changed. The mass migration of intellectual activity from print to the Web has brought one important development: We have begun paying more attention to information. Overall, that’s a big plus for the new world order.

        Three Tweets for the Web

נוהגים לומר שאיננו יכולים להפסיק את המרדף הבלתי-פוסק אחר עוד ועוד מידע מפני שאנחנו פשוט מכורים. אבל קוואן מציע הסבר עוד יותר פשוט: איננו מפסיקים מפני שאיננו רוצים, ואיננו רוצים מפני שהזרימה הזאת של מידע מרשתת אותנו בצורה חיובית.

וכי לא ידעתי שהמטרה היא יעילות


הוויכוח על כישוריהם של אנשים שהם לכאורה multitaskers מוצלחים מתלהט כל פעם שמחקר חדש מתפרסם. לכן היה צפוי שמחקר חדש של מספר חוקרים בסטנפורד יזכה לכותרות, ושוב יצהלו אלה שטוענים שאין דבר כזה מולטיטסקינג. כזכור, המחקר גילה שדווקא אלה שעוסקים במולטיטסקינג מבצעים את המשימות שהם מצבעים פחות טוב מאלה שעוסקים רק בדבר אחד. רבים כתבו על המחקר וממצאים, ולמזלי ג'ורג' סימנס קישר לפוסט של סטו בויד שאחרת הייתי מפספס. בויד מסביר שמחקרים מהסוג הזה אולי בוחנים ביצועים במטלות שונות, אבל הם אינם שואלים את השאלה המרכזית של למה אנחנו בכלל מנסים לעסוק במספר עניינים בעת ובעונה אחת:

Perhaps what we are doing has nothing to do with efficiency. I don't operate the way I do with the principal goal of speeding things up. My motivations are much more complex and diffused.
 
I don't perceive what I am doing as multitasking, really. I am not trying to speed up how quickly I shift from one thing to another. Instead, I am involved in a stream of activities, in which other people figure prominently, either synchronously through direct discussion (a la Twitter or IM) or indirectly, through their writings and my responses.
 
In many cases, I leave activities dangling because I don't know exactly how I feel about them. In some cases, I could resolve my feelings and take some action if I simply stopped other activities and focused solely on that activity, but in most cases that is not the case. And simply forcing myself to focus on the next thing in the activity would not lead to an acceptable or beneficial result, necessarily.

אי לכך, אם "מודדים" את היעילות של מי שעסוק במטלות מרובות בעת ובעונה אחת, מפספסים את הנקודה החשובה שיעילות איננה בהכרח המטרה.

So, I maintain that studies like this continue to miss the point. If you use industrial era yardsticks based on personal productivity to try to figure out what is going on in our heads, here, in the web of flow, you will simply think we are defective.

        The War On Flow, 2009: Why Studies About Multitasking Are Missing The Point

ממש תודה לבויד שממקד את הדיון בנקודה החשובה הזאת.