כלי Web 2.0 – על קצה ה…

לא כדאי להמציא את הגלגל

מרטין וולר מנסה להסביר (לפחות לעצמו) למה Wave של גוגל איננו עונה על הצרכים של הקהילה החינוכית … אבל למה בכל זאת אנחנו בוודאי נשתמש בו:

But I think it is largely because Wave is a solution to a problem we’re not sure we have yet. It is a tentative technology. Despite all the hype, I’m not sure Google even know how people will use it. It’s a ‘put it out there and see what happens’ approach. It’s not that Wave is a disappointment or failure, it’s more that it will require time to grow. I expect someone will suggest we try brainstorming a research bid in Wave, or conducting a global debate, and we’ll find that it really is a useful tool.

The inevitable Google Wave post

וולר מוסיף שכלים דוגמת Wave שפותחו על ידי חברות כמו גוגל נעשים דומים מאד לסביבות הלמידה המקוונות שעליהם אנשי חינוך מרבים לכתוב (ו/או לחלום?). ואם כך, אין הגיון בהשקעת משאבים ומאמצים בבניית כלי כמו Wave עבור מוסד חינוכי זה או אחר. הכלי כבר קיים, פשוט צריכים להשתמש בו.

גישה אחרת לזמן ולמרחב

קנדס שיבלי מציגה תרגיל שמיועד לעזור לנו להסתגל למציאות חדשה – מציאות המושפעת מהדיגיטאליות, מציאות שחלוקת הפעולות שלנו לתוך קטגוריות ברורות כבר איננה קיימת.

For those of us accustomed to being told when to talk, walk, eat, and even go to the bathroom (in 41 minute increments with 3 minutes between), the shift in culture between our familiar schoolworld and the broader e-world is as difficult as right-brain/left brain shift. Forget the digital native/immigrant thing. All of us are living a tectonic shift in time/space reality.

Altering Time and Space: Thinking Counterclickwise

התרגיל עצמו – לתאר לעצמנו שימושים שונים של Twitter ושל Skype – איננו כל כך מעניין (אם כי אינני הקהל המתאים לתרגיל כזה). אבל עבור מורים רבים שחוזרים עכשיו לשנת לימודים חדשה הדגש של שיבלי על השינוי רב ההיקף שכלי תקשוב מחוללים בחיים שלנו בוודאי משמעותי מאד.

ובכל זאת, השינוי מתרחש

ריצ'רד ווג'וודסקי כותב על פתיחת שנת הלימודים בבית הספר בו הוא מלמד. הוא מגלה שמורים רבים פתוחים לשימוש בכלי Web 2.0, ובמיוחד ב-Twitter, למרות שבעבר הלא כל כך רחוק התייחסו לכלים האלה בספקנות ובחשד.

Six years ago, we were talking about MySpace like it was a den of thieves just waiting to swallow up our children. Today, the principal is Tweeting and the Rugby team and Film Club have their own Facebook pages.

Now, we just got to get it right. Keep the ship on its course.

Twitter Has Arrived (if you didn't notice…)

אין זה אומר שבהמשך השנה יתמידו בשימוש בכלים, אבל אין ספק שמדובר בהתחלה מעודדת.

תנאי הכרחי … אבל בכל זאת לא מספיק

ריצ'טרד ווג'וודסקי קובע כלל מאד חשוב בנוגע לשימוש בתקשוב בבית הספר:

Because before you integrate technology into your classroom, you've got to integrate it into your life.

אבל הוא לא מסתפק רק בהכרזה הזאת, אלא מוסיף מרכיב שהוא אולי לא פחות חשוב – המורה אכן חייב לשלב את התקשוב לתוך חייו ה-"פרטיים", אבל הוא צריך לעשות את זה בהתאם לצרכים שלו, ולא מפני שבהשתלמות זאת או אחרת, או בתכתיב זה או אחר של הפיקוח מכריזים שזה חובה:

And you should only integrate it into your life in ways that you need and/or want to. The worst thing we can do as a society is to force people into the use of technology — particularly social technologies — via training and tech mandates.

Hire Geeks

כמובן שהמצב שבו מורים בהשתלמות "לומדים" כלי וכמעט מיד אחרי-כן שוכחים אותו, או פשוט עוזבים אותו, מוכר היטב. ללא ספק, במידה רבה זה נובע מכך שהכלי לא עונה על צורך אצלם. אך מה לעשות, ולעתים קרובות מדי עד שמבינים מה כלי באמת יכול לעשות, לא מזהים את הצורך בו. לכן, ווג'וודסקי צודק … אבל העסק לא כל כך פשוט.

חלק מהתפקיד

בעקבות ראיון עם עורך עיתון שמתאר כיצד השימוש בכלי Web 2.0 השפיע על העבודה העיתונאית שלו, ויל ריצ'רדסון מדמיין לעצמו ראיון דומה שיכול היה להתרחש עם מנהל בית ספר. אחת השאלות שהוא שואל הוא "מה הפסקת לעשות בעקבות זה שהעיסוק בבלוגים וכלים אחרים תופסים כל כך הרבה זמן?". התשובה:

I’ve always considered this question — or the implied objection to social networking behind this question — as bogus. Educators are supposed to be thinking about learning. We’re supposed to be thinking about the future. We’re supposed to experiment and try new things. We’re also supposed to talk to our parents and engage with the community. So, this is part of the job, period. Any educator who says they don’t have time to do these kinds of things is working on the wrong things. The real answer? My day has probably gotten longer, but this is important stuff.

A Cocktail Party Filled With Educators

מה שנכון, נכון. אולי אין לנו זמן לכל זה, אבל הוא חלק אינטגראלי של התפקיד.

המידע איננו כלוא באתר המקורי

קטע מתוך דבריהם של מט בילדופ ומט ג'ונס בכנס על Designing the Social Web מספטמבר 2008.

It's a web of data. It was designed as that right from the start. And everyone's dear friend Tom Coates talks in wonderful detail about the way that we are now starting to design not just for our web sites, not just for that little bit you're seeing in your browser, but for the re-use of data, and realizing that data crosses the boundaries of sites. And sites open up access to that data and allow the easy recombination of it with other sites, are themselves benefiting from it.

Designing for the Coral Reef

יכול להיות שאנחנו כבר מבינים את זה, אבל נדמה לי שעדיין קשה לנו לתפוס את השוני בין לשים מידע על אתר כלשהו, לבין להעלות מידע לרשת כך שהוא שמיש לכל מי שירצה לעשות משהו איתו. איאן מקינטוש, שדרך האתר שלו הגעתי להרצאה הזאת, כינה את ההרצאה כאן – designing sites that no-one has to visit. תחילה זה אולי נשמע מוזר, אבל השם באמת קולע.

לא נורא אם לא מקשרים אלינו

ג'ון גרובר כותב על תוספת חדשה של Digg – ה-Diggbar. אינני מבין את העסק לעומקו, אבל גרובר מסביר שמה שקורה הוא דומה מאד למנהג מפני עשור ויותר להכניס דף לתוך frame של אתר אחר – מנהג שבצדק זכה לביקורת מאד חריפה. והנה, היום אתר מאד מוערך כמו Digg מאמץ את המנהג לעצמו. גרובר כותב על Digg באופן כללי:

Digg sends a tremendous amount of traffic to sites that make it to the top of their front page, but it’s the worst kind of traffic: mindless, borderline illiterates.

How to Block the DiggBar

אף אחד מאיתנו לא היה מתלונן לזכות בצפיות שעזכור ב-Digg מביא, אבל גרובר בוודאי צודק שאין שום קשר בין עוד עיניים באתר שלנו לבין האיכות של האתר, או אפילו ה-"איכות" של הצופים. בוחינוך על אחת כמה וכמה.

ובשעה 9:00, כותבים לוויקי

לפני כשלוש שנים ויקי דוגמת ויקיפדיה נפתח בהילת הביון/מודיעין בארה"ב – ה-Intellipedia. הכלי זכה לסיקור רב באתרים שעוסקים בכלי ווב חדשים, אולי מפני שהחיבור בין גוף כל כך ממסדי לבין כלים חדשים נראה מוזר. מתברר שאחרי לא מעט הצלחה בשלבים הראשונים, הכלי לא מתפתח כפי שקייו:

One of these reasons cited by Rasmussen is a fear of the unknown. Instead of solely relying on Intellipedia, users often use additional, unconnected systems to save their information as well. Rasmussen also notes that some users are simply not comfortable with contributing information to a social-networking tool.

Rasmussen also points out some problems with the grass-roots approach that is at the core of the Intellipedia, which, by the way, is built on top of MediaWiki, the same software that powers the popular Wikipedia. As there is no standard for tagging articles, for example, users often use very 'agency-centric' terms to tag their posts, or use the wrong tags altogether.

Intellipedia: Intelligence Agencies' Wiki Suffers Midlife Crisis

נכון לעכשיו, ההשתתפות במיזם היא על בסיס התנדבותי. כנראה ששוקלים שינוי – השתתפות חובה. אבל אין ספק שיש כאן גישה שנראית מנוגדת בתכלית מאתוס הווב.

כבר לא רק כלי בידורי

כתבה ב-CNN מדווחת על ניתוח בבית חולים בדטריוט שבמהלכו הרופאים המנתחיו דיווחו על השלבים השונים שבו דרך Twitter. מתברר שזאת היתה הפעם השנייה שזה קורה.

It's potentially a risky surgery, but everything's ready: The doctors and nurses are in the operating room, the surgical instruments are sterilized and ready to go, and the chief resident is furiously Twittering on his laptop.

That's right — last week, for the second known time, surgeons Twittered a surgery by using social-networking site Twitter to give short real-time updates about the procedure.

Following the February 9 operation online were other doctors, medical students and the merely curious.

Surgeons send 'tweets' from operating room

אחד הרופאים המנתחים הסביר שההפצה דרך Twitter היא אמצעי להפצת הידיעה על השיטה הייחודית בה הניתוח התנהל.נשמע די הגיוני.

המידע החבוי שבהמלצות

מרשל קירקפטריק כותב על התפתחויות חדשות אצל הכלי הקטן והנחמד ShareThis. חלק גדול מהפוסט עוסק במודל שיווקי, אבל הוא גם מצביע על כיוון אפשרי חשוב בו המידע באינטרנט עשוי להתפתח.

If the current iteration of the web is based on everyday people creating and distributing content, many people believe that the next iteration will be based on the use of machine learning to build new layers of value on top of that content. What's hot, with what audiences and what kinds of data parsing magic can we work with that information? Few companies are as well positioned to do interesting things with that kind of data as ShareThis.

ShareThis.com Aims to Become A Big Data Platform in the Next Web

הכיוון כבר איננו המלצה של אדם אחד לאדם אחר, אלא ניתוח של ההמלצות האלו על מנת לדעת למי לכוון אותן, על מה עוד להמליץ, ועוד. אבל כמובן שנכון להיום בחינוך אנחנו עדיין חושבים ש-"חיפוש מידע" מתחיל ומסתיים בחיפוש פשוט בגוגל.