הרקע זמין וכל דורש


סטייסי מייסון כותבת על מאמר של מיכאל קינסלי ב-The Atlantic הטוען שאחת הבעיות של העיתונות הממוסדת היא שהכתיבה ארוכה מדי. מייסון מנסה להסביר למה הכתיבה בבלוג יכולה להיות קצרה ומצומצמת יותר:

While it’s certainly true that weblog posts tend to be more tightly-worded than newspaper articles, an important factor to remember is that weblogs can be more concise because they link. Rather than giving backstory, we can just link to it. We no longer need to spend several words introducing our source or proving that it’s credible; the reader can easily follow the source and determine its credibility for herself.

        Newspaper Style

לעתים קרובות מדי טענות כמו זאת של מייסון, שהיכולת ליצור קישורים שמאפשרים לקורא לקבל חומר רקע ולהחליט בעצמו על מהימנות מה שנכתב, אינן נשמעות, וחשוב שזה כן יקרה. דבריה דומים מאד לדבריו של דייוויד ויינברגר בנוגע לשקיפות בעידן האינטרנט.

המרחב שבו הלמידה מתרחשת


הסביבה המתוקשבת וההיפרטקסט פותחים עולמות. רבים כותבים על האפשרוית הבלתי-מוגבלות של המרחב הזה – מרחב שלתוכו תלמיד יכול להכנס ולחקור כל מה שמושך אותו. אין לי ספק שג'ייסון פלום אוהב את המרחב הפתוח הזה, אבל כמורה הוא גם מוצא בו בעיות. הוא כותב על ילדים שמרכיבים פאזלים וצולים כאשר הם מוצאים את החלק הנכון. אבל מה יקרה, הוא שואל, אם מגישים להם יותר מדי חלקים שאינם שייכים לאותו פאזל?

They need puzzle pieces that fit. Building student capacity for making and forming patterns depends on our capacity to create curriculum that is conducive to doing just that. And I know I’m a dinosaur when I say it, but integration is a vital component for cultivating lifelong learners. Students adept at (and hungry for) finding and creating patterns will be much more adroit at solving myriad problems that require multilateral approaches.

        Pieces that Fit

אכן, זה נשמע נדוש, והרוב מאיתנו מבינים את זה. ובכל זאת, חשוב לזכור את זה שוב – הלמידה מתרחשת בתפר הדק בין המובן מאליו לבין המבלבל מדי. סתם הגשת "אפשרויות", סתם "צאו וחפשו" מתקשים לענות על צרכי הלמידה של רוב התלמידים שלנו.

השלב הבא?


התגובה הראשונה של רבים שנחשפים ל-WWW לראושנה היא שאין סדר בבלגן – ויש מידה לא קטנה של אמת בתחושה הזאת. ג'ורג' סימנס מדגיש שהשלב של פירוקן של מסגרות קוהרנטיות לחלקיקים נפרדים היה שלב הכרחי לקראת בנייה מחודשת של תובנות אישיות, של מה שאפשר אולי לכנות "נארטיבים אחרים".

The web has been quite effective at breaking down content elements from coherent frameworks to fragmented pieces. This causes confusion and frustration for many (learners in particular can be overwhelmed when trying to form a coherent narrative of a complex subject without the guide of a book or course). Breaking things down into smaller pieces was a necessary step to lead into the more important work of repacking elements to reflect varying contexts and interests.

        Putting it together again

אבל סימנס גם רומז שהפירוק הזה הוא רק שלב אחד, ואסור לעצור בו. צריכים בכל זאת למצוא את הדרכים להרכיב את החלקים שוב.

זכות הקישור


וונדי דייויס כותבת ב-Slate על שתיעות מהזמן האחרון שמאיימות על היכולת הדי מוסכמת של אתרי אינטרנט לקשר לאתרים אחרים כפי שנראה להם, ללא אישור האתר שאליו מקשרים. מתברר שהנושא עולה שוב, על סמך היבטים, או טיעונים, משפטיים שונים.

If sites really needed permission to link to others, the Web would be a very different place. It's hard to imagine there would be a Gawker, or for that matter a TMZ, a Wikipedia, or anywhere else that embarrasses the subjects of posts. In another example of an effort to stop linking, a city lawyer in Sheboygan, Wis., demanded that blogger (and political critic) Jennifer Reisinger remove from her site a link to the police department. Reisinger has sued various city officials for violating her First Amendment free speech rights. Her case is pending in federal district court in Wisconsin. Let's hope the judge in Reisinger's cases sees linking differently than Judge Darrah did. If cases like these come out the wrong way, the Internet could go from a Web to a series of one-way roads.

        Linked Out

מספר מאמרים על הנושא הזה הופיעו לאחרונה. זה של דייוויס מאד ברור לגבי הטענות של התובעים – וגם לגבי הסכנה שאורבת כאן לאינטרנט.

רגע! האם השנה באמת 2009?


לידג'ה דייויס, בבלוג ReadWriteWeb כותבת על תביעה של מו"ל של עיתונים/אתרים קהילתיים נגד אתר בת של הניו יורק טיימס:

In what will likely be a precedent setting case for new media, GateHouse claims Boston.com is violating copyright and trademark laws by republishing headlines and lead sentences from GateHouse Wicked Local sites on Boston.com, linking to the original articles [on the Wicked Local sites] and as a result allowing visitors to bypass ads posted on the GateHouse home page. GateHouse also claims this is creating confusion about the source of the original story.

        Hyperlinks: The End of Online Journalism?

מה שמוזר כאן היא העובדה שאין כאן שום דבר חדש. לפני שנים היו תביעות כאלה, וקשה להאמין שהנושא עולה שוב. מתברר שהצדדים כבר הגיעו להסכם שמתיר קישורים, ובכל זאת (בדרך לא ברורה לי) שומרת על הבלעדיות של המפרסם המקורי. עוד אלמנט חשוב, שאולי שונה היום ממקרים מהעבר, הוא שהפעם העיתון הקטן חש צורך לשמור על עצמו מפני העיתון הגדול. במידה לא קטנה, מדובר בהשרדות.