אולי מתגמשת כאן מגמה?

דן כהן כותב שהוא מנסה לחזור לכתיבה בבלוג שלו. הוא רוצה להיות משוחרר, כמה שיותר, מהפלטפורמות כמו Facebook ו-Twitter שאמנם מעניקות מרחב להבעה עצמית, אבל משתמשות במידע של "חבריהן" למטרות שלהן. כהן כותב אחרי הפרסום על השימוש במידע אישי אצל Cambridge Analytics, וברור שהפרשה הזאת משפיעה עליו. הוא גם מודע לכך שקשה לאנשים פרטיים, בבלוגים אישיים, להתמודד מול הפלטפורמות הגדולות:
It is psychological gravity, not technical inertia, however, that is the greater force against the open web. Human beings are social animals and centralized social media like Twitter and Facebook provide a powerful sense of ambient humanity—the feeling that “others are here”—that is often missing when one writes on one’s own site. Facebook has a whole team of Ph.D.s in social psychology finding ways to increase that feeling of ambient humanity and thus increase your usage of their service.

Back to the Blog

לכאורה מזמינים אותנו להיות חלק ממפעל אנושי רחב היקף – ומשקיעים הון כדי להבטיח שנעשה זאת. רצוי לא להתפתות.

עדות ברורה לפיתוח מקצועי


טים סטאמר כותב שבסיום שנת הלימודים הנוכחית עליו לחדש את רשיון ההוראה שלו, והוא כבר מכין את הניירת שתצביע על כך שהוא התפתח בצורה מקצועית מאז החידוש הקודם. כמובן שהמדינה שלו מצפה שהוא ירשום את הקורסים בהם הוא למד, ואת המאמרים שהוא פרסם. לסטאמר כוונות אחרות – הוא מתכוון להגיש את הבלוג שלו כעדות להתפתחות המקצועית.

Ok, so maybe this rantfest isn’t what someone in the Virginia Department of Education was thinking of when they created the rules for our license renewal process.
 
Or when they wrote “One of the most vital qualities of all professionals is the commitment to continuous learning and growth in knowledge and skill.” for the opening line of the Virginia License Renewal Manual.
 
But that concept of “continuous learning and growth” is exactly one major reason why I write this blog and why it will be included in my paperwork along with an assortment of normal, expected, point-generating activities.

        Blogging For My License

אם אני ישבתי בוועדה ההסמכה אני כמובן הייתי מקבל אותו. השאלה היא האם המדינה תבין, וזה לא לגמרי ברור. אבל לא ירחק היום.

לעסוק בעיקר


בלוגים רבים (מדי) מנסים להסביר לנו מה לכתוב בבלוגים שלנו, מתי לפרסם, באילו מילים להשתמש בכותרת, ועוד, על מנת למשוך מבקרים. תעשיה של ממש. ג'פרי זלדמן (אל הפוסט הזה הגעתי דרך tweet של חנן כהן) חוזר ליסודות ומסביר מה באמת חשוב.

This may sound Jedi-mind-trick-ish, but never create a blog or a Twitter feed with the explicit idea of promoting yourself. Create for the joy of creating. Share for the joy of the sharing, and because the information you’re sharing genuinely excites you. Do that, and the rest will follow.

        On Self-Promotion

זלדמן מצליח להתפרנס מהרשת (אם כי בוודאי לא רק מהבלוג שלו) אבל האמירה שלו נכונה … וחשובה. אם נכתוב בלוגים כדי לפרסם את עצמנו, ספק שמישהו יתעניין. ואם נכתב מפני שזה מה שאנחנו באמת רוצים לעשות, גם אם לא יבואו, היה כדאי.

גם היא אומרת את זה


טוריל מורטנסן, חוקרת בלוגים נורווגית ומרצה באוניברסיטה שם, כותבת, בין היתר, שאם היא איננה כותבת את ההרצאות שלה, הסטודנטים שלה אינם מצליחים לעקוב אחריה. היא מדווחת שהיא לומדת לשנות את ההרגל הזה, אבל בכל זאת, היא ממשיכה לכתוב – זאת פשוט הדרך שבה היא מארגנת לעצמה את מחשבותיה.

What's worth blogging, one asks oneself once in a while. And hey, let's admit it, the world won't stop spinning if I don't blog. I do however find that something else stops spinning, and that's those wheels in my brain. I am, as the blog indicates, a person who thinks while writing. Or, that's not true: I am a person who needs to write in order to organise my thoughts.

        What's up in Volda?

נמשכתי לראשונה לבלוג של מורטנסן בגלל שמו – Thinking With My Fingers – שכמובן מסגיר את הכוונות שלה. אבל היא, כמובן, איננה היחידה שרואה בכתיבה אמצעי לעשות סדר בראש.

שוב, למה כדאי לכתוב בלוג


זאת כמובן לא הפעם הראשונה שאני מתייחס לנושא הזה, ואין ספק שלא מעטים כבר ביטאו את הרעיון בצורה מוצלחת ומשכנעת. ובכל זאת, כאשר המילים קולעות, כדאי לצטט אותן. ריצ'רד ווג'וודסקי מסביר את הערך הגדול שבכתיבת בלוג, ובמיוחד בכתיבת בלוג אצל מורים:

Because to blog is to teach yourself what you think.
 
And sometimes what we think embarrasses us and we must then confront our thoughts and consider whether there are alternatives.
 
This is real maturity. Because real maturity is not about having the right answers, it's about having the audacity to have the wrong answers and re-address them in light of contemplation, self-argument, and experience.

        Why Teachers Should Blog

אכן, אנחנו רוצים שהתלמידים לא יתביישו לטעות, והדרך הטובה להקנות להם את ההעזה הזאת היא להעיז בעצמנו.

התחלה מבטיחה


באלסקה שנת הלימודים התחילה לפני כשבועיים, ודוג נון כבר עובד עם התלמידים שלו על קריאה, ועל הבלוג של הכיתה.

We've got the student website up and running, and the kids started posting things there yesterday. This was the first post to go up:
 
Yay! We Started!
I'm really happy and excited that we finally started using the website!! Normally I would hate writing ( I guess typing is different) but this is probably gonna be a whole lot more fun!
 
Short, but sweet. And generally reflective of what else I saw and heard going around the room. A few look like they may not want to have anything to do with writing on the website or anywhere else for that matter (like, they didn't write anything for 30 minutes) and I'm thinking about what I might be able to do for them. When I taught beginning swimming, there were always kids who didn't want to get in the water, and I'd praise them for dangling their legs in the pool – taking little steps. It's the same with teaching.

       Getting Organized

אין זה מזיק לזכור שהדברים הקטנים, כמו התלהבות של תלמיד, הם אלה שנותנים סיפוק בעבודה החינוכית. נון מודה שלא כולם מתלהבים כמו התלמיד שהוא מצטט, אבל הנסיון מלמד שהוא מוצא את הדרך גם אל התלמידים שמתלהבים פחות.

על כוחו של הבלוג


דן מאיר מהרהר על ההתפתחות שלו כמורה מאז שהוא התחיל ללמד בשנת 2003. הוא מציין שמה שהתשנה איננו סתם סגנון ההוראה, אלא אישיותו, צורת החיים שלו. בתגובות מישהו שואל מה גרם לשינוי. הוא משיב:

In a word: “blogging.”
 
In seven words: “blogging and probably using a digital projector.”
 
The digital projector opened up my classroom and practice to visuals, which was a profound, if rocky and still ongoing transition.
 
But blogging was the cheapest, most risk-free investment I could have made of my personal time into my job. You start by writing down things that are interesting to you, practices you don’t want to forget. And then you start trying new things just so you can blog about them later, picking them apart, and dialoging over them with strangers. Periods of stagnancy in your blogging start to correspond to periods of stagnancy in your teaching. You start to muse on your job when you’re stuck in traffic, in line for groceries, that sort of thing. That transformation has been nothing but good for me and it all began on a free Blogspot blog.

        How Do I Expedite This Process?

אני מניח שמאיר, כפי שעוד מישהו בתגובות מציין, היה כבר פתוח לרפלקציה עוד לפני שהוא התחיל לכתוב בלוג. אבל אני גם בטוח שאינטנסיביות הרפלקציה היא פונקציה של הכתיבה לבלוג. ועל כך אפשר רק לברך.

כדי שבני אדם יקראו


קריקטורות של רוב קוטינגהם מופיעות בבלוג ReadWriteWeb בערך פעם בשבוע. ועם הקריקטורות מופיע גם טקסט לא ארוך שנותן קצת רקע. בקריקטורה חדשה (כדאי להקליק כדי לראות) קוטינגהם מתייחס לנטייה של בלוגרים לכתוב פוסטים בסגנון שידרג אותם גבוה במנועי חיפוש במקום לכתוב בקול הייחודי שלהם.

But now I'm starting to see it trickle into the blogging of friends and loved ones. I understand the desire to rank more highly in search engines, but as SEO goes mainstream, I can't help but feel we're losing something.

        Cartoon: Search Engine Pessimized

יש אולי ערך בכתיבה כך שהמכונה יקרא וידרג, אבל מה שבאמת מעניין בבלוגים הוא הקול האישי – לא רק מה שכותבים, אלא גם כיצד כותבים את זה.

אישי מול ציבורי – בכתיבה


טרי פרידמן מגיב לדבריו של ג'יי קרוס על כך שאולי, לאור הכלים החדשים האחרים שעומדים לרשותנו, אנחנו כבר לא זקוקים לבלוג (גם אני הגבתי – עם הרהור דומה):

I love writing, so in that sense blogging is a nice activity in itself, regardless of audience. Interestingly enough, through reading Stephen Downes' Online Daily newsletter I came across this post by Jay Cross about moving on from blogging and going on to something called ‘lifestreaming’, on the grounds that blogging is too introspective. Well, I am with Cyril Connelly here:
 
"Better to write for yourself and have no public, than to write for the public and have no self."
 
This is interesting, isn’t it? We are always telling pupils they must learn to write for an audience, and for different audiences. While I would agree that those are important skills, I also think we should encourage them to write for the sake of writing, ie for self-expression — which can itself take many different forms.

        My views on blogging

אם איננו קשובים לעצמנו, ומשתמשים בבלוג על מנת לעשות סדר במחשבות שלנו, לשמוע את הקול האישי שאיננו תמיד נשמע באופן ברור וזקוק לכתיבה כדי לקבל צורה, ספק אם נוכל להגיד משהו בעל משמעות לאחרים.

להבדיל אלף הבדלות


וו. איי. פאנפאקר כותב ב-Chronicle of Higher Education על ליאונרדו דה וינצ'י, ועל תכונה שלו שאליה לא תמיד מתייחסים – הוא כמעט ולא סיים את הפרויקטים שלו, ובמקום זה קפץ מפרויקט לפרויקט.

Some of Leonardo's entries are short jottings; others are lengthy and elaborate. The notebooks give the impression of a mind always at work, even in the midst of ordinary affairs. He returned to some pages intermittently over many years, revising his thoughts and adding drawings and textual elaborations. Several compendiums have been compiled from his notebooks, but, like so many of us, Leonardo never used his voluminous private writings to produce a single published work.
 
For the most part, his notebooks — like the commonplace books that were kept by students in the Renaissance (Shakespeare's Hamlet had one, for example) — were a polymath's workshop: a place to try out ideas, to develop them over time, and to retain them until circumstances made them more immediately useful.

        How to Procrastinate Like Leonardo da Vinci

דווקא מהדברים האלה נוצר הרושם שליאונרדו היה בלוגר טיפוסי שהעלה דברים לתוך הבלוג שלו על מנת לעשות סדר והגיון לעצמו. ואפילו אם אין זה נכון, נעים לקבל אותו כחבר למקצוע.