כאשר "מספיק טוב" הוא דווקא הרצוי


במאמרון חדש בבלוג שלו, קליי שירקי בוחן את העדר היכולת של חברות מפותחות להסתגל למציאויות חדשות. הוא מבסס את הניתוח שלו על ספרו של ג'וסף טיינטר, The Collapse of Complex Societies. בהמשך, הוא מספר סיפור משנות ה-90 של המאה הקודמת – סיפור שממחיש את הקושי של חברה גדולה להבין את השינוי שהתרחש בעידן האינטרנט:

The ATT guys, part of a company so committed to the sacred dial tone it ran its own power grid, had correctly understood that the income from $20-a-month customers wouldn’t pay for good web hosting. What they hadn’t understood, were in fact professionally incapable of understanding, was that the industry solution, circa 1996, was to offer hosting that wasn’t very good.

        The Collapse of Complex Business Models

עוד דוגמה לכך שביסודו של דבר האינטרנט צומח מלמטה למעלה, ושמשתמשיו יוצרים את המציאות שלו תוך כדי שימוש. צריכים לקוות שהדברים ימשיכו כך.

לזה באמת אפשר לרקוד


קורי דוקטורו מחפש מטפורה שיכולה לתאר את הרשת ואת הדרך שבה היא מתפתחת ושנערכים בה שינויים. הוא בוחר ברוק-נ-רול. דוקטורו מבחין בשני מאפיינים חשובים שמבדילים בין מוסיקת רוק לבין המוסיקה התזמורתית המערבית – הרבה יותר זול להפיק אותה, ולכן אין חשש גדול מטעויות, והיא פתוחה להשתתפות של יותר אנשים, ואלה מביאים איתם יותר אפשרויות של ניסויים.

If the Internet has a motif, it is rock 'n' roll's Protestant Reformation thrashing against the orchestral One Church. Rock 'n' roll gets lots of wee kirks built in every hill and dale in which parishioners can find religion in their own ways; choral music erects majestic cathedrals that humble and amaze, but take three generations of laborers to build.
 
The interesting bit isn't what it costs to replicate some big, pre-Internet business or project.
 
The interesting bit is what it costs to do something half as well as some big, pre-Internet business or project.

        Cory Doctorow: Close Enough for Rock 'n' Roll

הוא איננו שולל את המוסיקה התזמורתית. הוא דווקא משוכנע שיש בה הרבה שאיננו ברוק. אבל העלות הנמוכה וההשתתפות ההמונית גורמים לפריחה אדירה של התנסויות שמהן יצמחו הצלחות רבות.

האינטרנט איננו "בשביל" דבר


דייוויד ויינברגר על ההשתתפות שלו בדיון על אינטרנט "פתוחה". הוא מיטיב להסביר את קסם האינטרנט – למה אנחנו מתייחסים אליו כעולם … וכעולם ומלואו:

The Net as a medium is not for anything in particular — not for making calls, sending videos, etc. It also works at every scale, from one to one to many to many. This makes it highly unusual as a medium. In fact, we generally don’t treat it as a medium but as a world, rich with connections, persistent, and social. Because everything we encounter in this world is something that we as humans made (albeit sometimes indirectly), it feels like it’s ours. Obviously it’s not ours in the property sense. Rather, it’s ours in the way that our government is ours and our culture is ours. There aren’t too many other things that are ours in that way.

        The opposite of “open” is “theirs”

לעתים קרובות מדי אנחנו מתייחסים לרשת בעיניים תועלתיות, אבל בעצם, הרשת פשוט חדורה לתך כלל היבטי החיים שלנו.

על החסד לבדו?


אלן לווין מקשר להרצאה נהדרת של ג'ונתן זיטראן במסגרת TED שעוסקת בתשתית האנושית של האינטרנט. (כדאי מאד לצפות בהרצאה של זיטארן.) לווין מהרהר על הנסיון האישי שלו שמאשר את הטענה של זיטראן, ומביא דוגמה משלו – מישהו שללא תמורה תיקן קישור לאתר של לווין. וכמובן, לווין גם מקשר לאתר של אותו "מתקן", ומעיר:

To me, it is these single person niche web sites– brimming with passion for a specific topic — that are the positive outcomes of what the “millions of disinterested acts of kindness” enables.
 
Long live the odd, strange, dedicated, amazing web sites that are out there, more than anyone can count or know. Gawd, no I am getting teary eyed.

        How the Internet Works (an accumulation of many small acts of kindness)

ה-WWW כבר לא מה שהיה לפני עשור (ויותר). ללא ספק הוא "התמסד". אבל עדיין אפשר למצוא את אתרי הנישה האישיים שלווין כותב עליהם, ואלה עדיין מה שאני כל כך אוהב לגבי האינטרנט.

לך לחדר השינה שלך … והתחבר?


טרי פרידמן מדווח על תוכנית טלוויזיה בה הוא צפה שסקרה התפתחויות טכנולוגיות בשנות ה-70 של המאה העשרים. בין היתר הוא מעיר:

I also found it interesting, returning to the theme of how technology influences lifestyle, to reflect that whereas thirty years ago sending a child to their room was seen as a punishment, because there was nothing to do there and they would be incommunicado, now it would be seen as a reward!

        Back through the time tunnel: the effects of technology
        on lifestyle, and techno-romanticsm

אני נזכר בקומיקס מלפני בערך עשור בו ילדת גן אומרת לידיד שלה, גם הוא ילד גן, שבזמן האחרון היא איננה רואה אותו. אכן, הוא משיב, הוא מבלה זמן רב בחדר שלו, לבדו. מה, הידיה שואלת, קיבלת עונש? לא, הוא עונה – קיבלתי מחשב. אכן, היום "להיות לבד" כמעט לא קיים.

מתברר שלא כולם כבר שם


כריס דאסון מדווח על פגישת הורים בה הוא השתתף עם פתיחת שנת הלימודים. הורי הכיתה של בנו מתכננים מסיבה בשביל התלמידים שייערך בסיום השנה, אבל הם כבר מתחילים במלאכה, וכל אחד התבקש להתנגד לאחת המשימות. דף נייר הועבר בין ההורים וכל אחד רשם את שמו ואת כתובתו, וגם את מספר הטלפון – לא הנייד, הביתי. דאסון מציין שלא ביקשו לרשום כתובת דואר אלקטורני, ובוודאי לי משהו כמו שם משתמש בפייסבוק. בלשון המעטה, שיטת הרישום היתה מאד מוזרה בעיניו:

Maybe it’s just the rural community in which we live, but I don’t think that’s actually the source of disconnect with the rest of the world in 2009. I think I just witnessed a major generation gap from which I’d been somewhat isolated working with students for so long and living, eating, and breathing tech for quite a few years.
 
These parents, teachers, and community members literally just didn’t even think to communicate electronically. I’m actually connected with a few of them on Facebook and one asked about getting content posted on the school and district websites, so I know there were exceptions, but overall, it was quite apparent that the generation gap is alive and well. Since these folks are largely parents of high school seniors, they tend to be in their 40’s and early 50’s. While the parents of our younger students seem to be fairly well-connected, our older parents (with some exceptions) just seem to have missed social media entirely.

        What century is this?

בפגישות הורים של הילדים שלי השנה רישום כתובת דואר אלקטרוני היה מובן מאליו, ולכן הדוגמה שדאסון מביא היא אולי היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל, אבל בכל זאת, אני, כמוהו, לא שקט מהמצב שהוא מתאר.

המרחב שבו הלמידה מתרחשת


הסביבה המתוקשבת וההיפרטקסט פותחים עולמות. רבים כותבים על האפשרוית הבלתי-מוגבלות של המרחב הזה – מרחב שלתוכו תלמיד יכול להכנס ולחקור כל מה שמושך אותו. אין לי ספק שג'ייסון פלום אוהב את המרחב הפתוח הזה, אבל כמורה הוא גם מוצא בו בעיות. הוא כותב על ילדים שמרכיבים פאזלים וצולים כאשר הם מוצאים את החלק הנכון. אבל מה יקרה, הוא שואל, אם מגישים להם יותר מדי חלקים שאינם שייכים לאותו פאזל?

They need puzzle pieces that fit. Building student capacity for making and forming patterns depends on our capacity to create curriculum that is conducive to doing just that. And I know I’m a dinosaur when I say it, but integration is a vital component for cultivating lifelong learners. Students adept at (and hungry for) finding and creating patterns will be much more adroit at solving myriad problems that require multilateral approaches.

        Pieces that Fit

אכן, זה נשמע נדוש, והרוב מאיתנו מבינים את זה. ובכל זאת, חשוב לזכור את זה שוב – הלמידה מתרחשת בתפר הדק בין המובן מאליו לבין המבלבל מדי. סתם הגשת "אפשרויות", סתם "צאו וחפשו" מתקשים לענות על צרכי הלמידה של רוב התלמידים שלנו.

וזאת הסיבה שאומרים שהוא רק כלי


ג'סה קריספין לא בדיוק כותבת על האינטרנט. ליתר דיוק, הנושא של הכתבה שלה הוא אדיבות, או טוב-לב. אבל במסגרת הזאת היא מתייחסת לעובדה שלעתים קרובות קשה למצוא טוב-לב ברשת.

It’s odd that in this age of loosened borders and individualism, online you can be drowned out with boos and hisses just by stating an off-center position. Sure, the idyllic promise of the Internet is that it can bring you news from around the world and expose you to people and things you never would have seen otherwise, but in reality many of us use it simply as an echo chamber.

        Good Times

וכמובן, הרשת יכולה להיות אשנב לחדש ולשונה, אבל באותו הזמן הוא גם יכול לכבול אותנו בתוך העולם המאד מתוחם של עצמנו. (אחרים כתבו על זה כבר לפני 15 שנה.) האפשרויות פתוחות, והשאלה היא מה עושים איתן.

זר (אולי) לא יבין


דייוויד ויינברגר מאפשר לנו הצצה קטנה לתוך חייו של אדם המחובר תמיד. הוא מספר שתוך כדי טיפול אצל רופא השיניים, הרופא יצא להביא כלי נוסף, ונוצר "חלון הזדמנויות" שבדרך כלל היה מתמלא בהמתנה מתוחה. במקום זה, עכשיו הוא מוציא את הטלפון הסלולארי, ומסייר טיפה באינטרנט:

So, there I am, in a three-minute interstice. Before the Web, I’d have been contemplating my aching stub of a tooth. Now I’m getting to spend time with a wise friend talking about something I barely understand. It feels like the Web has made Time itself better.

        Why I love the Web, Reason #1375

רגע קצר של חסד.

על כוחם של קשרים חלשים


ניל סווידי, בעיתון בוסטון גלוב, כותב, כמו רבים מאד לפניו ובוודאי רבים גם שיבואו, על כך שהתקשוב איננו מאפשר לנו להיות באמת לבד, ושהלבד הזה נראה לנו כמאיים. מדובר ב-"ביקורת" די זולה וקלה. הוא עצמו מציין שרוב בני האדם בעבר לא רצו להיות לבד. אבל בין כל הנדוש הוא גם התייחס לנושא של "כוחם של קשרים חלשים", וזה נושא מעניין ביותר שראוי להתייחסות רצינית יותר.

Here's the irony: The explosion of all this electronic networking and friending may ultimately rob weak ties of most of their strength. If we're all linked up with hundreds if not thousands of people, there is no longer much value to the information they possess. It's no longer exclusive. A stock tip whispered in your ear by someone in the know can make you a mint (if it doesn't land you in jail). But what good is a stock tip broadcast on CNBC?

        The End of Alone

כאשר כולם יודעים, ומהר, את מה שאנחנו יודע, זה הרי מאבד מכוחו. גם את זה ידענו, אבל חשוב לבחון את ההשתמעויות של הדבר בעידן האינטרנט.