תלמיד הוא כמו טייס?


דייוויד ורליק מצטט מכתבה באתר של עיתון מקומי של אדמונוטון שבאלברטה, קנדה. הכתבה עוסקת במבחנים סטנדרטיים ומביא את דבריו של ד"ר פסי סאלברג, איש חינוך בכיר שמדווח על הנסיון של המדינה שלו, פינלנד, במבחנים כאלה. אין זה מפתיע שסאלברג איננו משוכנע שהמבחנים האלה באמת מקדמים את הלמידה של התלמיד.
 
בהמשך הכתבה מצטטת ד"ר דייוויד ברלינר, פסיכולוג חינוכי באוניברסיטה של אריזונה. בדבריו אפשר למצוא הבחנה מעניינת וחשובה בנוגע לערך של מבחנים סטנדרטיים:

There are times when high-stakes testing is necessary… For example, I would not want a pilot flying a plane unless he has passed all his pilot exams. But when high-stakes testing is applied to kids and can mean that they will not graduate and that teachers can get fired, this is a different situation all together.

        Standardized Testing: Who can unlearn all the facts that I’ve learned?

אכן, יש משהו מוזר ולא הגיוני בציפייה שתלמיד בבית הספר חייב להבחן באותה דרך שנבחן טייס, או רופא מנתח, או אפילו עורך דין. מערכת חינוכית שאיננה מבחינה בהבדל בין המצבים האלה איננה משרתת את הלקוחות שלה – ההורים והתלמידים.

שכח את מה שאתה חושב שאתה יודע


קתי דייווידסון החליטה שהיא רוצה ללמוד את ה-Moonwalk של מיכאל ג'קסון. היא אמנם רקדה בעברה, אבל מילים, ולא תנועה, הן התחום שלה, ולכן היא נתקלת בקשיים. היא כותבת על סרט ביו-טיוב שהיא מצאה שמסביר מה עושים. היא מסבירה שמה שטוב בסרטון הזה הוא שהמורה מראה כיצד אנחנו חושבים שמבצעים את הצעד, ואז הוא אומר – "כך לא נכון. אל תעשו כך" ורק אחרי-כן מראה את הדרך הנכונה. דייוודסון מעלה את ההנחייה הזאת לרמה של כלל ברזל בלמידה, כלל שהיא משייכת לאלבין טופלר – כדי ללמוד משהו צריכים קודם כלל ל-unlearn, לשכוח, או לאבד, את מה שאנחנו למדנו בעבר.

But, even harder, learning to Moonwalk means breaking one of our oldest, most familiar, and most reliable patterns. How to Walk. You have to break that familiar pattern before you can even begin practicing a new one. Learning, unlearning, relearning. Relearning how to learn. A lot of life in the twenty-first century is like that.

        How To Moonwalk (And Why)

לעתים קרובות מדי הלמידה נתפסת כתהליך ליניארי והדרגתי שמתקדמת צעד אחר צעד. הפוסט של דייווידסון הוא הרהור ממושך על תהליך אחר, פורה יותר, של למידה.

לשמור על פתיחות בסביבה המקוונת


בעקבות מאמר קצר של לינדה אלדר (I think critically, therefore I am), ג'ורג' סימנס מהרהר על החשיבה הביקורתית והקושי שבפיתוח היכולת הזאת כאשר אדם לומד באופן עצמאי. סימנס חושש שכאשר אדם מכוון את הלמידה של עצמו, הוא יימשך לדעות שהן דומות לשלו, ולכן הוא לא יזכה לדרבון המחשבתי הדרוש כדי ללמוד באמת.

But it is in the friction of differing views that serendipity exists. Admittedly, this might not happen in a classroom either, but a good instructor will at least highlight points of tension in a subject area. When I learn on my own, diversity needs to become an explicit pursuit.

        Critical Thinking

המקורות העשירים שנמצאים באינטרנט מאפשרים ללומד העצמאי לצלול לתוך ים של מידע, אבל בכל זאת לא מזיק שיהיה לידו מישהו שעוזר לו לצאת מהבועה של עצמו.

האם זה באמת נחוץ לנו?


אני מודה – אני תמיד מעוניין לגלות כלים חדשים. לא משנה שיש לי כבר חשבונות רבים אצל כלים שאינני משתמש בהם, ושהרוב הגדול של הכלים החדשים שבהם אני נתקל לא עושים שום דבר שונה ממה שאני כבר מסוגל לעשות עם הכלים הקיימים. אולי בכל זאת, הכלים האולטימטיבית עתיד להופיע בקרוב, וארצה אותו – ומהר. זעיד אלי אלסגוף כותבת ביקורת חיובית מאד על כלי חדש (Sharein). הוא באמת רואה בו יתרונות (בנוסף לכך שהכלי, כמו אלסגוף עצמו, ממאלסיה). אבל בסופו של דבר, הוא מסיק מסקנה מעניינת:


Will I use it?

Nope (perhaps in the future)! If people are interested in what I share, they can always RSS whatever I share. Anyway, I can easily share to Twitter and Facebook using Delicious in one shot. The only thing that is missing, is Sharein's cool tracking feature. But then again with at least Twitter, we have enough tools to tell us A-Z about whether our discoveries, or tweets are making any impact.

        Malaysian Sharein Tickles Real Potential!

וזה בוודאי נכון לגבי כלים רבים מאד שיוצאים היום לשוק – הם נחמדים מאד, אבל הם אינם עושים משהו שכלים קיימים כבר עושים, אפילו טוב יותר, מבלי שנצטרך לפתוח עוד חשבון נוסף. ואם כך, אולי כבר אפשר להקדיש יותר זמן לשימוש נבון מאשר בהטמעה.

היה צפוי


אחרי הפריצה המטאורית של Twitter לתוך התודעה הציבורית מספר סקרים נערכו שבחנו את מידת הפופולאריות האמיתית של הכלי. אין זה צריך להפתיע שדיבורים לחוד ופעילות לחוד – רבים מאד מאלה שפתחו חשבונות אינם משתמשים בכלי. בעצם, מתברר שבמידה רבה הכלל המוכר של 90-9-1 די מתאר את האמת גם כאן. בתגובה לפוסט שמביא תיאור גראפי של הפעילות ב-Twitter, אחד הקוראים כותב:

Looks very similar to any cross section of a community to me.
 
More is said by just a few. Most are willing to follow rather than lead. It’s not so much a reflection of Twitter, as a statement about human nature.

        If the Twitter community was 100 people…

שוב – אין ממש חדש כאן, ובעצם, אם יש תזוזה לקראת שימוש פעיל של יותר מרק אחוז מזערי, אפשר אפילו לראות זאת כהישג.

הכל טכנולוגיה


במסגרת אחרת כבר התייחסתי להצעה של מרצה באוניברסיטה בטקסס ללמד "ביערום". שמחתי לגלות של התגובות של בלוגרים חינוכיים אחרים די דומות לשלי. דייב פארי, בתגובה שלו, מדגיש שאין דבר כזה הוראה ללא טכנולוגיה.

For, any teaching practice requires technology. Are we to imagine that these luddite professors disallow paper and pen from class? “Students should not take notes in class, the technology gets in the way of discussion.” Are we to imagine that they do not allow books in class? “No books, they get in the way of discussion.” Books, paper, pen, desks, chalkboards, whiteboards, all of these are technologies. In fact clothing itself is a technology, so if a professor really wanted to be against technology he would have to give up his tweed jacket and bow tie, because as a technology this might get in the way of the students learning, instead really go “naked” so as to better connect with the students.

        On What it Would Mean to Really Teach “Naked”

אחרים מדגישים שחובתם של מורים ומרצים לחשוף צעירים לשימוש נבון בטכנולוגיה, והם בוודאי צודקים. אבל ביסודי של דבר, הנקודה העיקרית היא שפשוט אין דבר כזה "להוציא את הטכנולוגיה" מהכיתה. השאלה היא כיצד לנצל אותה בתבונה.

אתם נהנים … אנחנו מרוויחים


אני מודה, זאת איננה תלונה. אינני יכול להתלונן על כך שגוגל מחפשים דרכים להרוויח מ-YouTube, ואם הם עושים זאת תוך כדי כך שהם מקנים לי הנאה, מה רע בזה? ואפשר להוסיף שבעצם, עד עכשיו YouTube לא הצליח להפוך את מאות מיליוני הביקורים אצלו לרווחים, ואולי בגלל זה גוגל יכלו לחשוב שזה הופך את המיזם ללא כדאי.
 
והנה, בעקבות סרטון שזכה למיליוני צפיות תוך שבוע אנחנו מגלים שאולי יש אפשרות להרוויח.

One of our main goals at YouTube is to help content creators effectively make money from the distribution of their content online. That they can do so in a way that brings artists and our community together to create fun, spontaneous and inspiring works, is one of the best and most exciting things about YouTube.

        I now pronounce you monetized: a YouTube video case study

אבל אולי מה שהכי מעניין בפוסט הקצר הזה בבלוג הרשמי של גוגל הוא שהפיסקה הקצרה המצוטטת כאן באה בסיום דיון על כיצד חברת סוני הרוויחה מסרטון ריקוד החתונה. לפי סדר הכתוב, החלק המרגש (לפי דבריהם) בא רק אחרי החלק הקשור לרווחים. וחשוב גם לזכור שהרווחים של חברת סוני באו לא מפני שהם תבעו את מי שהשתמש בשיר שעליו יש לה זכויות ללא אישור, אלא מפני שהם אישרו את השימוש … והצופים קנו את השיר.

לא על התקשוב לבדו


העיסוק החינוכי הספציפי שלי הוא תקשוב (טוב, אני מעדיף להגיד שאני עוסק בלמידה, אבל קשה להתפרנס מזה), וכחלק חשוב מזה, לימודים מקוונים. אבל גארי סטייגר מזכיר לנו שבית ספר איננו סתם מקום שבו דור אחד מעביר ידע (או מידע) לדור אחר. במקרה הטוב, הרבה יותר מתרחש שם:

My work is driven by how adults can create the productive contexts for learning in which every human may enjoy the widest array of deep experiences that hold the potential of resulting in the construction of knowledge and a happy life.
 
It seems cruelly ironic that the viability of school as a “technology” is dependent on the very activities and disciplines (band, choir, drama, studio art, laboratory science, etc…) that schools cut first.

        Learning Adventures: Transforming Real and Virtual Learning Environments

באמת חבל. צריכים לתמוך בלמידה מקוונת בגלל היתרונות שבה, לא מפני שקיצוצים בתקציב מבטלים את הערך של בית ספר כמקום של פעילות חברתית.

וחשבנו שמורים יאמצו את הכלים ההם?


ריצ'רד ווג'וודסקי כותב על משחקי מחשב "חינוכיים", או על מה שנחשב למשחק מחשב חינוכי בתקופה שהוא היה תלמיד, בשנות ה-80. הוא מדגיש שעל פי רוב אלה היו משעממות מאד, ובוודאי לא סייעו ללמידה. ובהכללה לשימושי מחשב "חינוכיים" נוספים באותה תקופה, הוא כותב שאין זה מפתיע שמורים שומעים את ההתלהבות של חסידי התקשוב וחושבים שבוודאי מדובר באותם היישומים שהכירו לפני שנים.

This is the reason so many of our colleagues think we are full of it. Because for thirty years, we shouted to them about glorified typewriters, calculators, and overhead projectors. And then we're surprised when they show reluctance to try out social technologies.
 
We need to be careful about preaching to each other and thinking that the excitement we feel is shared by all of our colleagues. What we need to do is have an open discussion with our colleagues and admit that much of what we have considered beneficial educational technology in the past has in fact primarily been our own excitement dressed up as a learning paradigm.

        The Boy Who Cried Tech

והיום – כאשר יש באמת סיבה טוב להתלהב מהתקשוב שעומד לרשותנו, כבר קשה לשכנע שמשהו השתנה. וחבל.

על כוחו של הבלוג


דן מאיר מהרהר על ההתפתחות שלו כמורה מאז שהוא התחיל ללמד בשנת 2003. הוא מציין שמה שהתשנה איננו סתם סגנון ההוראה, אלא אישיותו, צורת החיים שלו. בתגובות מישהו שואל מה גרם לשינוי. הוא משיב:

In a word: “blogging.”
 
In seven words: “blogging and probably using a digital projector.”
 
The digital projector opened up my classroom and practice to visuals, which was a profound, if rocky and still ongoing transition.
 
But blogging was the cheapest, most risk-free investment I could have made of my personal time into my job. You start by writing down things that are interesting to you, practices you don’t want to forget. And then you start trying new things just so you can blog about them later, picking them apart, and dialoging over them with strangers. Periods of stagnancy in your blogging start to correspond to periods of stagnancy in your teaching. You start to muse on your job when you’re stuck in traffic, in line for groceries, that sort of thing. That transformation has been nothing but good for me and it all began on a free Blogspot blog.

        How Do I Expedite This Process?

אני מניח שמאיר, כפי שעוד מישהו בתגובות מציין, היה כבר פתוח לרפלקציה עוד לפני שהוא התחיל לכתוב בלוג. אבל אני גם בטוח שאינטנסיביות הרפלקציה היא פונקציה של הכתיבה לבלוג. ועל כך אפשר רק לברך.
css.php