סיבה טובה מאד


אפשר לחשוב על מספר די רב של סיבות שבגללן רצוי וכדאי להכניס מחשבים ניידים לתוך הכיתה. יש להם, הרי, יתרונות רבים. אבל בדרך כלל יעילות איננה נחשבת כאחד היתרונות האלו. סקוט מקלוד, תוך התייחסות לספר של פמלה ליבינגסטון – 1-to-1 Learning: Laptop Programs That Work – מסביר למה היעילות דווקא כן תכונה חיובית שכדאי לאמץ.

We waste so much time in school doing things on paper that are more efficient on the computer. One of the primary reasons that adults use computers instead of paper is enhanced productivity. What could teachers do with all of the time that we’d free up if schools made a significant shift away from paper and pencil?

        Laptops empower students to get to the thinking faster

כאשר אנחנו מאפשרים למחשב לטפל בחישובים אנחנו משחררים זמן לעסוק בשאלות הגדולות.

אכן, דרך חיים


דייוויד ויינברגר התבקש על ידי TUCOWS להציג עמדה בנוגע לזכויות יוצרים לכבוד דיון קנדי בנושא. ויינברגר איננו מתנגד לזכויות יוצרים, אבל הוא מערער על כך שהארכת תוקפם של זכויות, או מתן תגמול גדול יותר לבעלי זכויות יכולים לעודד או לדרבן יצירה תרבותית.

Whether it’s Walt Disney recycling the Brothers Grimm, Stephen King doing variations on a theme of Bram Stoker, or James Joyce mashing Homer up with, well, everything, there’s no innovation that isn’t a reworking of what’s already there. An innovative work without cultural roots would be literally unintelligible. So, incentives that require overly-strict restrictions on our use of cultural works directly diminish the innovativeness of that culture.

        Copyright’s Creative Disincentive

מדובר בנושא קרוב לליבי, וכמו-כן גם הגישה של ויינברגר. אולי אין כאן שום דבר חדש, אבל טוב לראות ניסוח ברור כל כך של העמדה הזאת.

ממתי בחירה היא רעיון מהפכני?


דוג נון פותח דיון עם עמית למקצוע ההוראה על הנסיונות שלהם בשיטת "סדנת הקריאה" להקניית הקריאה. קרש הקפיצה לדיון הוא כתבה שהתפרסמה השבוע בניו יורק טיימס שמתאר את תפיסת הסדנה, שבמרכזה נמצאת הבחירה החופשית של התלמיד – איזה ספר הוא רוצה לקרוא.

One of the interesting things about the NYT piece is that it appears as part of a series called “The Future of Reading,” as if giving students a choice in what they read is a new idea, or maybe an old idea that is being revived. Is it? I don’t see much evidence of that now. What I do see is that reading instruction is becoming more prescriptive and more technically oriented at the elementary level. I believe the reform rhetoric is drowning out discussions about engagement and enthusiasm so that old ideas like reading workshop seem new and edgy.

        Convergences: Catching Fire in a Deluge

אני משלה את עצמי שכאשר תלמידים בוחרים בעצמם את הספרים שהם יקראו פתאום הם הופכים להיות קוראים נלהבים. אבל זה בוודאי לא יכול להזיק.

ניבוי די מדוייק


מייק קלונסקי מביא נתונים מהבלוג Economix של הניו יורק טיימס. מתברר ששוב, קיימת קורלציה די מדוייקת בין הציונים של תלמידים במבחני ה-SAT לבין ההכנסות של משפחות התלמידים. מגיב אחד בבלוג של קלונסקי מנסה לפרש שאנשים חכמים יותר נוטים להרוויח יותר, ושתלמידים עם הורים חכמים יותר משיגים תוצאות טובות יותר במבחנים. קלונסקי משיב:

If that's the case, why do we need to do all this testing? Why don't we just grade students on the basis on their parents' income tax statements?

        Economics of testing

הוא בוודאי צודק – בדרך הזאת יכולנו לחסוך הרבה כסף שמתבזבז על מבחנים שתוצאותיהם די ידועים מראש.

הגדרה מועילה


הרבה מדי כבר נכתב על אוריינויות של המאה ה-21, אוריינויות חדשות, ושלל מינוחים אחרים. ובכל זאת, לפעמים קוראים הגדרה שבכל זאת מצליחה להאיר את הנושא באור קצת אחר. ג'ון קונל מצטט קטע קטן מתוך ספר של קולין לנקשיר ומישל נובל – New Literacies – Changing Knowledge in the Classroom. אינני מכיר את הספר, אבל הקטע הקצר הזה מעורר תאבון:

….the more a literary practice privileges participation over publishing, distributed expertise over centralized expertise, collective intelligence over individual possessive intelligence, collaboration over individuated authorship, dispersion over scarcity, sharing over ownership, experimentation over ‘normalization’, innovation and evolution over stability and fixity, creative-innovative rule breaking over generic purity and policing……….the more we should regard it as a ‘new’ literacy.

        Blog Taxonomy / New Literacies

יש בקטע הזה תשע הבחנות. לא כולן שונות ממש זו מזו, אבל כולן מצביעות על כך שעל אף ההגזמות, בכל זאת משהו משתנה בדרך שבה עלינו להתייחס לאוריינות.

שמירה על איכות איננה דבר בזוי


במדיניות העריכה של ויקיפדיה מתרחש שינוי משמעותי – ערכים על בני אדם שעוד בחיים יצטרכו לעבור אישור של עורך מורשה לפני פרסום. העיתונות הכללית חוגגת על ההחלטה הזאת – הנה, ויקיפדיה שדגלה בפתיחות נסוגה מהערך העליון הזה. דייוויד ויינברגר רואה את הדברים אחרת:

The new policy is only surprising if you insist on thinking that Wikipedia has failed if it isn’t completely open and free. No, Wikipedia fails if it doesn’t become a great encyclopedia. In my view, Wikipedia has in many of the most important ways succeeded already.

        Wikipedia’s tactical change mistaken for strategic

החופש של ויקיפדיה לחפש, ולמצוא, מודל מצליח, מודל שמאפשר פתיחות אך גם מבטיח איכות, הוא החופש החשוב, ולא הצמדות ל-"עקרון" שמכתיבים מהחוץ.

גישה אחרת לזמן ולמרחב


קנדס שיבלי מציגה תרגיל שמיועד לעזור לנו להסתגל למציאות חדשה – מציאות המושפעת מהדיגיטאליות, מציאות שחלוקת הפעולות שלנו לתוך קטגוריות ברורות כבר איננה קיימת.

For those of us accustomed to being told when to talk, walk, eat, and even go to the bathroom (in 41 minute increments with 3 minutes between), the shift in culture between our familiar schoolworld and the broader e-world is as difficult as right-brain/left brain shift. Forget the digital native/immigrant thing. All of us are living a tectonic shift in time/space reality.

        Altering Time and Space: Thinking Counterclickwise

התרגיל עצמו – לתאר לעצמנו שימושים שונים של Twitter ושל Skype – איננו כל כך מעניין (אם כי אינני הקהל המתאים לתרגיל כזה). אבל עבור מורים רבים שחוזרים עכשיו לשנת לימודים חדשה הדגש של שיבלי על השינוי רב ההיקף שכלי תקשוב מחוללים בחיים שלנו בוודאי משמעותי מאד.

ובכל זאת, השינוי מתרחש


ריצ'רד ווג'וודסקי כותב על פתיחת שנת הלימודים בבית הספר בו הוא מלמד. הוא מגלה שמורים רבים פתוחים לשימוש בכלי Web 2.0, ובמיוחד ב-Twitter, למרות שבעבר הלא כל כך רחוק התייחסו לכלים האלה בספקנות ובחשד.

Six years ago, we were talking about MySpace like it was a den of thieves just waiting to swallow up our children. Today, the principal is Tweeting and the Rugby team and Film Club have their own Facebook pages.
 
Now, we just got to get it right. Keep the ship on its course.

        Twitter Has Arrived (if you didn't notice…)

אין זה אומר שבהמשך השנה יתמידו בשימוש בכלים, אבל אין ספק שמדובר בהתחלה מעודדת.

האם זה יהיה הסוף?


טים סטאמר כותב על ישיבה בה השתתף שעסק באפשרות של שימוש במכשירים אישיים המחוברת לרשת בבית הספר. נכון לעכשיו, כצפוי, התקשורת היחידה שבתי הספר מרשים היא דרך המכשירים, והרשת, של בית הספר. אבל הוא מדגיש שבעתיד הלא רחוק כל זה עשוי להשתנות. מה יקרה, הוא שואל, כאשר תלמידים יגיעו לבתי הספר לא רק עם הניידים של עצמם, אלא עם מודמים שיאפשרו להם לעקוף את הרשת של בית הספר ולהתחבר באופן עצמאי?

Those of us who are advocates for the potentially transformative effect of instructional technology are often caught up in the day-to-day, never-ending struggle to provide enough equipment, software, training and support to make large scale changes possible.
 
But sometimes we forget the old adage of “be careful what you wish for”.
 
Because if we ever did get to the point where every student is carrying around their own networked computing device, the traditional education model we’ve lived with for a century or more would probably fall apart very quickly.
 
And that is NOT a bad thing.

        Be Careful What You Wish For

סטאמר משוכנע שמצב כזה עשוי לשנות באופן קיצוני את בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו. אני נוטה להסכים, אבל … בתי הספר כבר הראו בעבר שהם מצליחים לבלוע "איומים" על קיומם ולהמשיך להתקיים כאילו שום דבר לא השתנה. נקווה שהפעם זה לא יקרה.

בין בית ספר ללמידה … ובחזרה?


הציטטה כאן מופיעה, כצפוי, בבלוגים רבים. אפילו אם הדברים נאמרו פעמים רבות על ידי אחרים, סת גודין מצליח ללמקד את הנושא בצורה ברורה מאד. המטרות של בית הספר אינן בהכרח המטרות של "למידה", אפילו אם רוב האנשים מתקשים להבדיל בין השניים, ומניחים שלמידה יכולה להתרחש רק בבית הספר.

School was the big thing for a long time. School is tests and credits and notetaking and meeting standards. Learning, on the other hand, is 'getting it'. It's the conceptual breakthrough that permits the student to understand it then move on to something else. Learning doesn't care about workbooks or long checklists.
 
For a while, smart people thought that school was organized to encourage learning. For a long time, though, people in the know have realized that they are fundamentally different activities.

        Education at the crossroads

אבל גם כאשר ההבחנה של גודין נכונה, וחשובה, לא ברור מה כל זה אומר. בתי ספר ימשיכו להתקיים מפני שיש להם תפקידים נוספים – הסמכה, למשל. ובנוסף, סביר להניח שאחוז ניכר של האנשים שמבקשים ללמוד תחום או נושא מסויים (ולא רק "ללמוד מהנסיון") יתקשו לעשות זאת בכוחות עצמם, בעזרת חומרים חינמיים שהם מוצאים ברשת, ללא ההכוונה של קורס או מורה.
css.php