קטגוריה: כללי

מי באמת ירוויח מהאוטומציה?

נדמה שמזמן העבודה היא לא כל חיינו. איננו מתלוננים אם יש לנו יותר פנאי, אם כי אנחנו גם למדנו שהאבטלה איננה רק גוזלת מאיתנו פרנסה – במידה רבה העבודה מעניקה לנו משמעות. עם זאת, אם לא צריכים לעבוד, לא קשה למצוא דברים מעניינים לעשות. בריאן מרצ'נט, ב-The Atlantic, התכתב עם מספר אנשי היי-טק שהצליחו לבנות תוכנות שיבצעו את העבודות שלהם, כך שהם יכולו להמשיך לקבל משכורת מבלי לעשות דבר מעבר להפעיל את התוכנות. מעניין שכמה מהעובדים חשו רגשי אשם – כאילו הם גנבו מהמעבידים שלהם בזה שלא "עבדו", או לא היו עסוקים בשעות העבודה. לעומתם, אחרים היו שלמים עם האוטומציה שהם עצמם הפעילו. ובכל זאת, המצב הזה מעורר שאלות של מי האוטומציה הזאת משרתת:
As it stands, self-automation can be empowering. But as automation techniques become better understood, they may simply become yet another skill set management can expect employees to possess, or learn—passing the gains to their organization, then making themselves useful in some other way. “Employees will increasingly need to automate their own jobs or get moved out,” exhorts the Harvard Business Review. “Worldwide, we’ll see many more top-down managerial mandates for bottom-up automation initiatives.” And the rich and their employee-built bots will again swallow the gains.

The Coders Programming Themselves Out of a Job
מתברר שביסודו של דבר לא מדובר בסוגיה טכנולוגית, אלא כלכלית וחברתית. רק במקרים מעטים העובד שמתכנת את המחשב שלו כדי שיעבוד עבורו באמת מרוויח. כנראה שברוב המקרים המעביד שמח לקחת את ההמצאה של העובד, להפעיל אותה, ולפטר אותו. נכון לעכשיו, כך העולם פועל.

אין מקום להסתתר – ולא ברור שרוצים

איאן פוגוסט, ב-The Atlantic, כותב על מכשיר חדש שאמזון משווקת כתוסף לעוזר הקולי שלו Alexa – שעון קיר שמאפשר למשתמש של Alexa שמפעיל את יישום שעון העצור שלה לראות כמה זמן עובר. לבוגוסט ברור שהוא איננו באמת זקוק לשעון שמחובר ל-Alexa. הרי במקרה הטוב החסכון בזמן או במאמץ מזערי. אבל הוא גם מבין שבמידה לא קטנה דווקא ה-"עזרה" הפשוטה הזאת היא מה שקוסם לנו:
This is how Amazon has infiltrated the home with its voice-activated devices and service. Not through genuine utility, but by scratching the smallest itches of ordinary life—even when Amazon itself is the cause of the initial irritation. The results might be convenient, but they also facilitate a new depth of corporate surveillance.

Amazon Is Invading Your Home With Micro-Convenience
בסופו של התהליך אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים בשפע של כלים ש-"מקלים" עלינו, גם כאשר אנחנו יודעים שאין לנו באמת צורך בהם. ובאותו הזמן, כמובן, אנחנו גם מוסרים יותר ויותר מידע על על עצמנו לאמזון. אבל זה כנראה לא באמת מעסיק אותנו.

באל(גוריתם) נשים את מבטחנו

לא חסרים סיפורים שבהם בני אדם נבונים סוגרים את העיניים, או הראש, למציאות ולהגיון ועושים את מה שהאלגוריתם אומר להם לעשות. הנה פריי (Hannah Fry) פותחת כתבה שלה ב-The Guardian עם סיפור כזה שבו נהג כמעט נוהג מעבר לצוק מפני שה-GPS שלו התעקש שהוא כן בדרך הנכונה. היא מביאה סיפורים נוספים, כולל דיווח על תוכנה שפעמים רבות קיצצה בקצבאות של זכאים להן, והגדילה עבור אחרים, פעמים רבות ובאפן שהתברר כאקראית, אבל בית המשפט התעקש לא להכיר בטעויות:
The algorithm was junk. The data was riddled with errors. The calculations were so bad that the court would eventually rule its determinations unconstitutional. It had, effectively, been awarding benefits at random. And yet, when dressed up as a slick and glossy new computer programme, the algorithm brought with it an air of authority that was difficult to argue against.

We hold people with power to account. Why not algorithms?
בעבר למדנו לסמך על "מומחים", גם אם מה שהגדיר את המומחיות היתה בסך הכל שלט נוצץ בדלת או אותיות לפני השם. היום אנחנו יודעים להיות ספקניים כלפי בני אדם, אבל עדיין מתקשים להטיל ספק במה שמחשב פולט, ועם ה-AI זה נעשה יותר ויותר קשה.

עניין של זמן? אפשר לקוות

בריאיון לאתר ספרדי יורגן הברמאס מתייחס (בין היתר, כמובן) להשפעה של האינטרנט על התרבות. הוא מצליח ליצור קצת פרספקטיבה על חבלי הלידה של הדיגיטאליות:
From the time the printed page was invented, turning everyone into a potential reader, it took centuries until the entire population could read. Internet is turning us all into potential authors and it’s only a couple of decades old. Perhaps with time we will learn to manage the social networks in a civilized manner.

הוא גם מתמקד באחד המאפיינים החשובים של כלי מדיה חדשים, מאפיין שבצדק זוכה לביקורת:

I am too old to judge the cultural impulse that the new media is giving birth to. But it annoys me that it’s the first media revolution in the history of mankind to first and foremost serve economic as opposed to cultural ends.

Jürgen Habermas: “For God’s sake, spare us governing philosophers!”
למען האמת, נדמה לי שבמהלך ההיסטוריה כלי מדיה אחרים גם שירתו, ללא בושה, יעדים כלכליים, אבל יש כאן בכל זאת הבחנה חשובה.

זה מה שביקשנו

לפני כחודשיים דילן קורן (Dylan Curran) יועץ בענייני נתונים ומפתח אתרים אירי פרסם סידרה של ציוצים על המידע שחברת גוגל אוספת אודות משתמשי הכלים השונים שלה. הנתונים די מדהימים. בחברה יודעת המון. בסוף מרץ קורן ריכז את הציוצים בכתבה שהתפרסמה ב-The Guardian והמידע מוגש שם בצורה קלה יותר לעיון. מעבר לנתונים עצמם, הערה כללית שלו ממחישה את המציאות המוזרה אשר בה מצב של ההשגחה המקיפה הזאת לא באה מממשל דוגמת 1984, אלא שאנחנו מזמינים אותה כמעט בשמחה:
This is one of the craziest things about the modern age. We would never let the government or a corporation put cameras/microphones in our homes or location trackers on us. But we just went ahead and did it ourselves because – to hell with it! – I want to watch cute dog videos.

Are you ready? Here is all the data Facebook and Google have on you
כפי ש-Pogo, גיבור הקומיקס, טען – We have met the enemy and he is us.

כשרובוט פוגש רובוט

נדמה שיש התלהבות די כללית מיכולותיו של Google Duplex, העוזר הרובוטי הקולי שחברת גוגל הציגה לפני שבוע. באמצעות העוזר האישי הזה לא נצטרך להקדיש זמן יקר למשימות משעממות כמו להזמין שולחן במסעדה או תור לספר. (מה שנעשה עם הזמן הרב שנחסוך עדיין לא ברור.) אלקסיס מדריגל מוסיף קצת פרספקטיבה חשובה לתוך התמונה. אחרי שהצלחנו להפוך את הצד של נותן השרות לרצף של פעולות רובוטיות (אם באמצעות רובוט של ממש או באמצעות אדם שנדרש לפעול כמו רובוט) גוגל מציעה פתרון למצב המעצבן הזה – שרובוט מהצד של המזמין ידבר עם רובוט נותן השרות:
Automation begets automation. In that sense, Google Duplex feels not like something new and amazing (though it is also that), but something old and stultifying. For decades now, we’ve been forcing human service workers to act like robots. This makes many service interactions unpleasant enough that people want to avoid them, so now, Google will provide everyone with a robot that can act like a human. Finally, technological capitalism has generated the correct match for the robotic service worker: a robot service worker.

Service Workers Forced to Act Like Robots Meet Their Match
ספק אם רבים יתלוננו על העדר הקשר האנושי – הרי כבר מזמן אין באמת דבר כזה ב-"מפגשים" שבהם Google Duplex אמור לסייע. ובכל זאת, יש כאן "פתרון" שאפשר היה לפתור אחרת אם היו מגדירים את הבעיה אחרת.

זה מה שחשוב?

אני מודה שאינני מבין בעסקים, ובוודאי לא בחברות שעוסקות בביטוח בריאות. עד היום לא שמעתי על חברת Oscar Health אשר כנראה מבקשת לחדור לתחום ביטוח הבריאות באמצעות שיפור חוויית המשתמש. דרך ויקיפדיה למדתי שהם מפסידים המון כסף, אבל היות ואינני מבין בעסקים יכול להיות שהעתיד עוד מבטיח להם גדולות. אינני יודע באיזו מסגרת דבריו של מנכ"ל החברה נאמרו, אבל הם מצוטטים ב-New York Times במסגרת של דברי חוכמה המכוונים לבוגרי בתי הספר בעיר שמסיימים היום את לימודיהם:
Track every hour of your day what you’re doing and who you are doing it with. That will form your own personal longitudinal big data record. In 20 years from now, that will also make it easier to train your identical machine intelligence to replace yourself. I’ve built my own record for the past six years and wish I’d have started earlier.

New York Today: Graduation Advice From City Stars
אישית, אני יכול לחשוב על מספר די גדול של דברים שחשובים לי יותר מאשר הדאגה לבינה המכנית הזהה שלי כדי שאי-שם בעתיד היא תוכל להחליף אותי. למען האמת, על סמך דברי חוכמה כאלה, הייתי מחפש כברת ביטוח אחרת.

הדפדפן איננו רק פותח צוהר לפרסומות

מייק קאופילד מזכיר לנו שהדפדפן Netscape (שאפשר שלהגיד היה הבסיס לפיירפוקס שרבים מאיתנו משתמשים בו היום) נקרא במקור Netscape Navigator. במילים אחרות, המטפורה המרכזית של הדפדפן היתה מטפורה של לעזור לנו לנווט את דרכינו בתוך ים ה-WWW. הוא טוען שתחילה זה אכן מה שקרה, אבל שבמהלך השנים הדפדפנים נסוגו מהייעוד הזה. אמנם יכולות התצוגה הלכו והשתפרו ללא היכר, אבל בתחום העזרה לגולש באיתור מידע על הדפים שאליהם הוא מגיע נשאר פשוט למדי:
Early in the history of the browser various features were introduced that helped with navigation: bookmarks, bookmark organization, browsable history, omnibar search, URL autocomplete (which ended up eroding bookmark use). Icons showing when a connection was secure. Malicious site blocking. But as the web developed, the main focus of the browser wars ended up being less the browser as a navigation device and more the browser as an application platform. The interaction designs and renderings browsers support still advance year over year but the browser as a piece of user-focused software stalled decades ago. Mobile use, with its thin, crippled UI, just compounded that trend. Extensions were proposed as a solution for extensibility, but the nature of them just served to further impoverish core development.

We Should Put Fact-Checking Tools In the Core Browser
לפי קאופילד אפשר היה אחרת. אפשר לתכנת לתוך הדפדפנים עזרים שבאמצעותם גולשים יוכלו לבדוק את המקורות של המידע שאליו הם מגיעים. הוא איננו רוצה לשחרר את הגולש מלעשות זאת בכוחות עצמו, תוך זיהוי fake news ועוד, אבל זה בוודאי לא יכול להזיק שהדפדפן גם ימלא כאן תפקיד.

תחושה מדומה של "קהילה"

כתבה ארוכה ב-New York Magazine מביאה את התייחסויותיהם של קבוצה די גדולה של אנשי הי-טק שליוו את צמחית הווב ממש מתחילתו. כולם מבקשים להסביר כיצד קרה שטכנולוגיה שהיתה אמורה להביא אור לעולם כולו נחשבת כעת כל כך בעייתית. בין היתר, הם מתמקדים במודל הפרסומות, וברצון לגרום לכמה שיותר אנשים לצפות בפרסומות האלו. במובא נוח קולווין (Noah Kulwin) מצביע על ההבדל הגדול בין פרסומות של רשתות שידור לבין פרסומות באינטרנט:
The advertising model of the internet was different from anything that came before. Whatever you might say about broadcast advertising, it drew you into a kind of community, even if it was a community of consumers. The culture of the social-media era, by contrast, doesn’t draw you anywhere. It meets you exactly where you are, with your preferences and prejudices — at least as best as an algorithm can intuit them. “Microtargeting” is nothing more than a fancy term for social atomization — a business logic that promises community while promoting its opposite.

The Internet Apologizes …
אפילו אם לא נוצרה "קהילה", לפחות חשנו שפונים אל ציבור שבמידה מסויימת נעשית ל-"אנחנו". באינטרנט כל אחד ממש לחוד.

לשם מה התקשוב?

איאן בוגוסט מזכיר לנו שעשרים שנים לפני שמארק צוקרברג נפגש עם חברי הקונגרס עשה זאת טייקון טכנולוגי אחר – ביל גייטס. גם אז הובעו חששות כלפי הכוח האדיר שחברות טכנולוגיות צוברות. אבל עם אף הדמיון, בוגוסט מציין הבדל חשוב:
But the role of computing has changed since Gates’s testimony. The computer ceased to be a servant of human life and began to be the purpose for which that life is conducted. That’s the heart of the problem with the technology industry today, and it’s a problem that data-privacy regulation alone has no hope of fixing.

The Dot-Coms Were Better Than Facebook
לפני עשרים שנה חשבנו שביכולתנו לגייס את התקשוב לשרת אותנו, ואילו היום אנחנו חיים בשביל התקשוב. סביר להניח שיש כאן הגזמנה, אבל ההבדל הזה בכל זאת יכול להסביר הרבה על מה שהשתנה מאז.
css.php