ניסוח ניוטראלי


סטיבן דאונס מדווח על מאמרון של סילבי נואל שמבקר את הטענה של דון טפסקוט שבעקבות החשיפה לעולם הדיגיטאלי מוחותיהם של בני נוער פועלים אחרת מאשר המוחות של הוריהם. דאונס איננו מסכים לגמרי עם נואל, אם כי הוא בוודאי קרוב יותר לדעתה מאשר לדעה של טפסקוט. בתגובה שלו הוא מנסה לנסח את השינוי שמתרחש באופן ניוטראלי – דבר שבהחלט נחוץ:

But, it is worth asking, are neural networks plastic in the way Tapscott describes? Tapscott writes, "They're used to multi-tasking, and have learned to handle the information overload." This is probably a mis-description. It would be more accurate to say "they multi-task and they have adapted to information overload." This removes the success-verbs, and depicts change rather than accomplishment, which seems more reflective of the actual situation.

        In which I foam at the mouth a bit

נדמה לי שכולם יכולים להסכים שיש שוני בתפקוד, אבל זה לא בהכרח אומר שיש שיפור או התפתחות.

לא רק טכנולוגיה


כתבה ב-eSchool News מדווחת על חוסר ההצלחה של בית ספר עתיר טכנולוגיה (ותקציבים) בעיר פילדלפיה (תקציר בעברית בפורטל מס"ע) הכתבה סוקרת סיבות רבות לכשלון, ביניהן העדר חזון, והנהלה שהתחלפה במהירות. הכתבה מצטטת את מארי קוליניין, נציגת מיקרוסופט בפיתוח ובליווי בית הספר:

We've learned a great lesson here: that no matter how much money and technology you pour into something, it's really the people [who] matter.

        School of the Future: Lessons in failure

מעניין. תמורת שכר ייעוץ די צנוע הייתי מוכן לספר להם את זה ממש בתחילת הדרך.

זה באמת הרבה! אבל …


כתבה בניו יורק טיימס מוסרת מה שבעיני נראה כמספר די מתהים בנוגע למספר המסרונים של בני נוער אמריקאיים שולחים ומקבלים:

American teenagers sent and received an average of 2,272 text messages per month in the fourth quarter of 2008, according to the Nielsen Company — almost 80 messages a day, more than double the average of a year earlier.

        Texting May Be Taking a Toll

אבל אולי המספר איננו כל כך עצום. אם נניח שאדם ער 18 שעות ביום, 80 מסרונים ליום מתחלקים לסך הכל ארבעה וחצי לשעה, והכתבה מוסרת שמדובר בסך הכל של המסרונים ששולחים ומקבלים. לכן, אולי מדובר בלשלוח שניים ולקבל שניים. פתאום המספר העצום נראה אפילו די סביר – ובכלל לא מוסרים לנו מידע על האורך של המסרונים האלה.
 
יתכן שיש כאן בעיה אמיתית, ושבני נוער אינם מצליחים להוריד את הידיים מהסלולארי. אבל אפילו אם ארבעה וחצי מסרונים לשעה זה הרבה, לא נראה לי שזאת מכה עד כדי כך מדאיגה כפי שרוצים שנחשוב.

כל כך פשוט, אבל גם כל כך גמיש


סטיבן ג'ונסון כותב (דווקא ב-Time) על מה מיוחד ב-Twitter. בעיניו הדבר המיוחד בו (או לפחות דבר אחד מיוחד) הוא היכולת של הכלי להפוך למשהו שונה לגמרי ממה שמעצביו המקוריים התכוונו.

In short, the most fascinating thing about Twitter is not what it's doing to us. It's what we're doing to it.

        How Twitter Will Change the Way We Live

אחרים גם התייחסו לנקודה הזאת (נדמה לי שדייוויד ויינברגר עשה זאת, ושציטטתי את דבריו כאן) אבל אין ספק שמדובר בנקודה חשובה מאד.

עד כמה זה באמת חשוב לנו?


ג'ורג' סימנס מציין שלאחרונה הוא שם לב שהבלוגוספירה עוסקת יותר מאשר בעבר בנושאים של פרטיות וכמות המידע שגופים אינטרנטיים גדולים אוספים אודותינו. הוא מדגיש שגם בעולם הגשמי לא קשה לאסוף מידע, ואכן עושים זאת, ובכל זאת, הכמויות האדירות שניתן לאסוף, ללא מאמץ, אונליין אכן מהוות סיבה לדאגה. הוא מוסיף:

Privacy is an issue that flares up occasionally, but we are quickly placated and distracted.

        Privacy online: Google is watching

נדמה לי שהוא צודק. זה מדאיג לזמן מה, ושוב אנחנו נרגעים. ובמידה מסויימת אנחנו חשים שחתמנו על חוזה – ה-"חינם" של הכלים המתוקשבים שלנו בא במחיר של הזכות לאסוף מידע אודותינו. ומשום מה, אני יודע שאני צריך לדאוג, אבל במקום זה אני רואה את זה כחלק בלתי-נפרד מהעולם של היום.

סביר להניח שהוא צודק


ג'ורג' סימנס מדווח על העליה הגדולה של שימוש ב-Twitter וב-Facebook, ומציין שלפחות לגביו, מדובר בתוספת להרגלי השימוש, ולא החלפת השימוש בכלים ישנים בכלים חדשים:

I’d like to know what we are doing less. My email use is still the same as last year. I still read the same number of RSS feeds. I can’t think of anything I’ve dropped from my online habits. I’m still at a “net add” stage. Guess that will have to change soon…

        Where we are spending time…

אישית, אני משתדל לא להוסיף יותר מדי בלוגים לקורא ה-RSS שלי, וממעט לבדוק כלים חדשים, אבל כמובן בלתי-אפשרי לעשות זאת לחלוטין. ואין ספק שאם לעת עתה אנחנו ממשיכים להוסיף, לא נוכל להתמיד בזה.

זה נראה אותו הדבר


וירג'יניה הפרנן כותבת על מה שהיא מכנה "the odd accident of modern life" – שכמעט כל הפעילויות המקוונות שלנו נראות אותו הדבר:

Anyone who has followed fantasy football or an eBay auction at the office — and gotten away with it — knows that many of our everyday activities now look like work. Typing and scrolling and peering at a computer, you could be doing anything: e-mail, accounting, short-selling, browsing porn, buying uranium, getting divorced.

        Lights! Camera! Inaction!

הפרנן בוחנת את המשמעות של הדמיון הזה בסרטי הוליווד שמתקשים ליצור תחושה של פעולה כאשר כל מה שהשחקנים עושים הוא בסך הכל להקיש על מקלדת או להזיז עכבר. אבל יש כאן השתמעויות מעבר לסרטים. כאשר בצפייה מן הצד חיפוש דרך גוגל נראה בדיוק כמו הקלדה לתוך תמלילן קשה לשכנע מורים שיש מגוון מיומנויות שחשוב להם להפנים.

פירוק החבילה?


בעקבות מאמר ב-Chronicle, ג'ורג' סימנס מהרהר על עתיד ההשכלה הגבוהה. בדומה לטענה של קליי שירקי שעלינו להבחין בין עיתון לבין עיתונאות (ושצריכים למצוא את הדרך לקיים עיתונאות ללא העיתון הפיסי), סימנס מתייחס למרכיבים השונים של ההשכלה הגבוהה ושואל אם יש חובה שאלה יהיו מרוכזים במוסד אחד.

I’m interested in the new value point for higher education. The system currently serves three dominant roles: content/research, teaching/learning, and accreditation. Why don’t we split them up? We could serve each function better in this model. And less expensively. A large system that tries to do too much is incapable of adapting rapidly to changing external conditions.

        Will Higher Education Be the Next Bubble to Burst?

אישית, קשה לי לדמיין מוסד שיעסוק בלמידה לשם הלמידה בלי קשר הדוק להסמכה, אבל הייתי מקבל הפרדה כזאת בברכה.

להתמקד … וגם להתפזר


סם אנדרסון, ב-New York Magazine כותב הגנה משכנעת מאד למולטי-טסקינג. הוא מצטט רופאים וחוקרים שמשוכנעים שאין דבר כזה, ושהנסיון להתמקד ביותר מדבר אחד ברגע נתון נועד לכשלון, אבל הוא גם מראה שיש חיוב בהסח הדעת.

Focus is a paradox—it has distraction built into it. The two are symbiotic; they’re the systole and diastole of consciousness. Attention comes from the Latin “to stretch out” or “reach toward,” distraction from “to pull apart.” We need both. In their extreme forms, focus and attention may even circle back around and bleed into one other.

        In Defense of Distraction

אנדרסון כותב שאנחנו זקוקים גם למיקוד וגם לפיזור. ואנחנו גם זקוקים למישהו שהיה מוכן להגיד את הדברים האלה.

בעידן הקיוונון התמידי


אני מניח שנושא ההעתקה וההדבקה בחינוך לעולם לא יירד מהפרק. בעקבות כתבה בניו יורק טיימס בנושא רשתות חברתיות שבהן סטודנטים מעבירים (בין היתר) תשובות לתרגילים ולמבחנים, טים סטאמר שואל כיצד זמינות המידע צריכה להשפיע על החינוך:

Wolfram Alpha, while certainly not yet the tech miracle/”Google killer” being hailed by some in the media, is a good indication of where this is all heading: enter a query and get a detailed response within seconds.
 
So, why do we continue to ask questions of students that can be found with little or no effort?
 
Education in an age of ubiquitous connectivity should be more about using and creating knowledge rather than memorizing little bits of easily obtained data (and placing them in the right boxes on the test).

        Instant Answers

הוא כמובן כותב שהחינוך "צריך" לעסוק בעניינים כאלה. אבל הוא כנראה לא משלה את עצמה שבאמת כך יקרה.
css.php