כאשר משתמשים ברגש כנשק

רבים, אולי רבים מדי, מתייחסים לפרשה של שימוש במידע של משתמשי Facebook על ידי Cambridge Analytica. לא מעט זעם נשפך על Facebook שלכאורה בדגה בבעלי החשבונות שלא תיארו לעצמם שהמידע האישי שלהם ישרת מטרות פוליטיות – ובמיוחד מטרות פוליטיות מנוגדות לדעותיהם. אחרים מזכירים לנו שאין סיבה להיות מופתעים. איתן צוקרמן (Ethan Zuckerman) הוא אחד מאלה. הוא מציין שמדובר במצב מוכר היטב. אבל הוא גם מחדד נקודה שמצביעה על השינוי המשמעותי שרשתות חברתיות ואיסוף המידע האישי חוללו:
Tribalism, manipulation, and misinformation are well-established forces in American politics, all predating the web. But something fundamental has changed. Never before have we had the technological infrastructure to support the weaponization of emotion on a global scale.

This Is So Much Bigger Than Facebook

יכול להיות שבאמת אין חדש, אבל קנה המידה השתנה, וזה משנה את הכל.

יחי ההבדל הגדול


לאחרונה הנושא של התמכרות לטלפונים ניידים עלה שוב לכותרות. יתכן שזה בעקבות הידיעות על יותר ויותר אנשי עמק הסיליקון שמגבילים את הגישה של ילדיהם לכלים האלה. יש, בוודאי, מבחר סיבות. בגלגול העדכוני ביותר המבצע Truth About Tech מבקש לפעול בדרך דומה למסע פרסום נגד עישון אצל בני נוער לפני כעשרים שנה. אנא קמניץ מציינת שמדובר במטפורה לא מוצלחת ולא נכונה:
When it came to tobacco, the solution was simple: Quit or don’t start smoking. That’s not the case here. Phones, tablets and other devices that have caused so much concern have more in common with cars than with cigarettes; unlike tobacco, they are essential tools that can be used in a healthy way.

Your Kid’s Phone Is Not Like a Cigarette

אין עוררין על כך שיש סכנות אשר בשימוש מופרז בכלים דיגיטאליים, וללא ספק החברות הגדולות משכללים את הכלים שלהם על מנת לעודד שימוש מופרז. אבל יש גם היבטים חיוביים מאד לכלים האלה, והתעלמות מההיבטים האלה איננה מועילה לפיתוח של גישה בריאה כלפיהם.

הבעיה איננה הכשלון, אלא ההצלחה


מתיו אינגרם, ב-Columbia Journalism Review, מתאר את הסכנות שעולם העיתונות ניצב בפניהם בעקבות ההשתלטות של פייסבוק, וגם של גוגל, על הפצת החדשות. היום כבר ברור לכולם שעל ידי שינוי קל באלגוריתמים פייסבוק יכול לגרום לכך שמקורות של חדשות המוכרות למיליוני אנשים עם חשבונות בפייסבוק פשוט ייעלמו מעיניהם, וזה ללא שום כוונת זדון:
“Facebook is a threat not necessarily because it’s evil but because it does what it does very well, which is to target people for advertisers,” says Martin Nisenholtz, former head of digital strategy at The New York Times. The question, he says, is “has it become so dominant now that it’s become essentially a monopoly, and if so what should publishers do about it?”
וכיול להיות שפייסבוק פשוט יחליט שהעיסוק בחדשות, והתלונות שמתעוררות בעקבות זה נושאים כגון Fake news הן פשוט מיותרות, וקל יותר להתמקד בפוסטים משפחתיים וצילומים של חתולים:
Given the platform’s repeated misunderstanding of its role in the information ecosystem, some believe that Facebook may simply not be a great place for journalism to live. Digital-journalism veteran David Cohn has argued that the network’s main purpose is not information so much as it is identity, and the construction by users of a public identity that matches the group they wish to belong to. This is why fake news is so powerful.

 כך או כך, עתיד העיתונאות כמקצוע איננו נראה מזהיר.

האם המטוטלת חוזרת למומחיות?


כתבה בלוס אנג'לס טיימס סוקרת את עלייתה, ואולי גם את דעיכתה, של המדיה החברתית כמקור אמין להמלצות קנייה. סקרים הראו שבשנת 2005 אמריקאים נטו לסמוך על ההמלצות של עמיתיהם ברשתות חברתיות למיניהן, והאמינו פחות ל-"מומחים", ויודעי דבר מוסמכים. התופעה עוד קיימת, ולדוגמה הכתבה מביאה את ההחלטה של פפסי לא לפרסם בסופרבול, ובמקום זה להשקיע במבצע מבוסס מדיה חברתית. אבל בכל זאת, אולי משהו משתנה והצרכן חוזר לסמוך על ה-"מומחה"?

According to the survey, since 2008 the number of people who view their friends and peers as credible sources of consumer and business information dropped by almost half, from 45% to 25%. Similarly, in the past year, the number of people who view peers as credible spokespersons also slipped. Even more strikingly, however, after a precipitous decline earlier in the decade, informed consumers have regained trust in traditional authorities and experts.

        Breaking through the noise of social media

לא ברור מה גורם לשינוי, או אפילו אם יש באמת חזרה לאותם מקורות מוסמכים שפעם האמנו בהם. סביר להניח שכאשר כולנו כבר מסתובבים ברשתות חברתיות, ושאפשר להיות "חבר" עם קוקה קולה או עם מקדונלדס, התחלנו להבין שגם שם "אנשים כמונו" ברשתות לא בהכרח אמינים.

בעולמות משלנו – גם ברשת


בהרצאה ב-Web Expo 2.0 בנובמבר, 2009, דנה בויד דיברה על התחושה הרווחת אצל רבים ברשת שמי שנמצאים ברשת הם אנשים בדיוק כמוהם. הרי, בסך הכל, כאשר הם התחברו לתוך הרשתות החברתיות שלהם מי שהם פגשו היו … אנשים כמוהם.

Throughout my studies of social media, I have been astonished by the people who think that XYZ site is for people like them. I interviewed gay men who thought Friendster was a gay dating site because all they saw were other gay men. I interviewed teens who believed that everyone on MySpace was Christian because all of the profiles they saw contained biblical quotes. We all live in our own worlds with people who share our values and, with networked media, it's often hard to see beyond that.

        "Streams of Content, Limited Attention:
        The Flow of Information through Social Media"

בויד כותבת שבעולם מרושת אנשים מתחברים לאנשים דומים להם. בעצם, כבר בשנת 1995, במאמר ב-The Nation, אנדרו שפירו כתב על הסכנה הזאת במאמר בשם Street Corners in Cyberspace. יתכן וחשבנו שהרשתות החברתיות יעזרו להתגבר על הבעיה, אבל מתברר … שלא.

תלוי כיצד מגדירים "פרודוקטיבי"


דרך אזכור אצל סטיבן דאונס הגעתי לבלוג של סטיב פבלינה שלא הכרתי קודם. פבלינה דן בשאלה שרבים שואלים – האם העיסוק ברשתות חברתיות הוא בוזבוז זמן, או האם אפשר לכנות את העיסוק הזה "פרודוקטיבי"?

This depends on how you define productivity. I’ve already written a fairly deep article on defining productivity, so I’ll simply use that definition here: Productivity is value divided by time. And you’re free to determine what value means to you.
 
Value is subjective. What’s valuable to me may not be the same for you. What’s valuable in your professional life may not be the same as what you value in your personal life.
 
As I got deeper into online social networking, I kept a fairly open mind about how I would define value. I simply asked myself, “Is this pursuit making a positive difference in my life and in the lives of others?” If the answer was yes, then I had to consider whether the value created was worth the time investment.

        Social Networking: Rethinking Productivity

פבלינה מסכם שמבחינתו האישית, העיסוק ברשתות מאד סייע לו בעבודה. בהמשך הפוסט שלו הוא מונה תחומים רבים שבהם רשתות חברתיות יכולות להיות יעילות, וגם כמה תחומים שבהם הן פחות יעילות. אבל נדמה לי שמה שחשוב באמת בפוסט שלו הוא הקביעה של "ערך" הוא עניין סובייקטיבי, ולכן על מנת לקבוע עם לרשתות חברתיות יש ערך עבורנו, עלינו לקבוע מה הערך שאנחנו מבקשים לקבל מהן.

שאלה של מידה?


יובל דרור מבהיר למה אין אמת בטענה שככל שאנחנו עוקבים אחרי יותר אנשים ב-Twitter אנחנו חושפים את עצמנו ליותר מידע שעשוי להיות חשוב לנו. הסיבה הראשונה שהוא מביא מערערת את אחת הפרות הקדושות של עידן ה-Web 2.0: לא בכל "שיחה" יש טעם או ערך:

ברמה הפילוסופית אני חושב שאחד הנזקים הגדולים (אם כי העקיפים) של עידן הווב 2.0 הוא שבעידן הזה כולם מדברים על "שיחה". בלוג הוא שיחה. טוויטר הוא שיחה. הקשר בין מותג לצרכן הוא קשר שמבוסס על שיחה. הבעיה עם המונח "שיחה" היא שמעטים מוכנים לומר בפה מלא את מה שרבים חושבים עמוק בלב: ישנן שיחות משעממות! שיחות שמתנהלות בין אנשים משועממים! שיחות מטופשות! שיחות שאם תקלע אליהן בטעות תרצה לירות לעצמך כדור בראש! שיחות בין אנשים עלגים! שיחות שעוסקות בנושאים מטופשים! — וזו רק תחילתה של רשימה.

דרור גם שואל אם באמת כל כך חשוב לנו להיות הראשונים לדעת על אירוע שמתרחש, אם אנחנו באמת מרוויחים משהו מכך שלמדנו על משהו דרך הרשת החברתית שלנו במקום לחכות לחדשות של טלוויזיה:

בגלל החשש לפספס חדשות תעקוב אחרי 2,000 אנשים?!? אלוהים אדירים, זה חתיכת חשש! ובכלל, מה יכול לקרות בעולם שהוא כל כך חשוב שאתה חושש לפספס אותו, נניח בשלוש שעות או ב-12 שעות? מה יכול להתרחש בעולם שאומר לעצמי "יוווו! כמה חבל שלא שמעתי על זה בטוויטר ובמקום זאת קראתי על זה באיחור באתר אינטרנט, בעיתון או במהדורת חדשות בטלוויזיה"? ככל שאני חושב על זה אני מבין שהתשובה לשאלה הזו היא: שום דבר.

        גם "שיחה" יכולה להיות סתמית

שתי הנקודות בעיני נכונות וחשובות, ויכולות לעזור לנו לאזן את ההתלהבות שלנו מכלי אינטרנט שמבטיחים לנו מיידיות. אבל חנן כהן משיב שאין צורך לאמץ או לשלול באופן גורף: אין קשר בין מספר האנשים שעוקבים אחריהם בטוויטר והתועלת מהשירות. ביכולתנו לנצל, ולעצב, את הכלים האלה לצרכים שלנו כך שהם ישרתו אותנו ולא אנחנו אותם. והוא בוודאי צודק.

גם וגם


ג'רד סטיין מהרהר על המקום של הבדידות בתהליך הלמידה של היחיד. הוא מתאר את הבריחה התרבותית הכללית מהחשש של להיות לבד (הוא מקשר לכתבה בנושא הזה שציטטתי כאן לפני כחצי שנה). סטיין מציין שהדגש על למידה באמצעות טכנולוגיות חברתיות פוגע בצורך של היחיד לבחון את עצמו ולקחת אחראיות על הלמידה של עצמו.

This suspicion seems not unfounded, as many educators, collectively enrapted with social media (I claim no distinction here), increasingly look to group scenarios to facilitate learning, focus their inquiry on social connections that may have been once only peripheral to learning, portray networked "knowledge" as a panacea, and de-emphasize the value of individual learning – or even wholly deconstruct, then dismiss it. At the same time, or maybe just in time, a handful of researchers and scholars have recently begun to attend to this area of inquiry with something like an urgency – perhaps out of fear of how solitude is demolished by social media.

        Studious “Passion” for Solitude

ללמידה בצוותא, ולשימוש ברשתות חברתיות בתהליכי למידה יש יתרונות רבים. אבל לא רצוי לאמץ את האלה עד להרחקת הלמידה העצמית מהנוף הלימודי.

האם אנחנו סובלים מעודף פיזור?


פטרציה ליבינגסטון, שאת הספר שלה – 1-to-1 Learning: Laptop Programs That Work – נדמה לי שכדאי מאד לקרוא, כותבת בבלוג שלה על שיחה שהתנהלה בינה לבין בתה. השתיים שוחחו על יתרונותיו וחסרונותיו של Twitter, והבת של ליבינגסטון התלוננה שהיא לא אהבה את הכלי מפני שלא היתה בה קהילה מרכזית שסביבה דברים התנהלו. ליבינגסטון כותבת:

We live in really interesting times don't we. Community is all over the place in various forms but there's no one place at all, there's no center, for almost all of us.

        Consider Twitter

יש כאן בעיה אמיתית, אם כי אין זה חובה לראות בה ממש כבעיה. התרגלנו לריכוזיות, וכאשר אנחנו מגלים שבעצם אין דבר כזה, קשה לנו להבין את זה, ולהסתגל.

היה צפוי


אחרי הפריצה המטאורית של Twitter לתוך התודעה הציבורית מספר סקרים נערכו שבחנו את מידת הפופולאריות האמיתית של הכלי. אין זה צריך להפתיע שדיבורים לחוד ופעילות לחוד – רבים מאד מאלה שפתחו חשבונות אינם משתמשים בכלי. בעצם, מתברר שבמידה רבה הכלל המוכר של 90-9-1 די מתאר את האמת גם כאן. בתגובה לפוסט שמביא תיאור גראפי של הפעילות ב-Twitter, אחד הקוראים כותב:

Looks very similar to any cross section of a community to me.
 
More is said by just a few. Most are willing to follow rather than lead. It’s not so much a reflection of Twitter, as a statement about human nature.

        If the Twitter community was 100 people…

שוב – אין ממש חדש כאן, ובעצם, אם יש תזוזה לקראת שימוש פעיל של יותר מרק אחוז מזערי, אפשר אפילו לראות זאת כהישג.