להתמקד … וגם להתפזר


סם אנדרסון, ב-New York Magazine כותב הגנה משכנעת מאד למולטי-טסקינג. הוא מצטט רופאים וחוקרים שמשוכנעים שאין דבר כזה, ושהנסיון להתמקד ביותר מדבר אחד ברגע נתון נועד לכשלון, אבל הוא גם מראה שיש חיוב בהסח הדעת.

Focus is a paradox—it has distraction built into it. The two are symbiotic; they’re the systole and diastole of consciousness. Attention comes from the Latin “to stretch out” or “reach toward,” distraction from “to pull apart.” We need both. In their extreme forms, focus and attention may even circle back around and bleed into one other.

        In Defense of Distraction

אנדרסון כותב שאנחנו זקוקים גם למיקוד וגם לפיזור. ואנחנו גם זקוקים למישהו שהיה מוכן להגיד את הדברים האלה.

תשומת לב כמיומנות


הווארד ריינגולד מתאר כיצד הוא פותח שיעור בקורס שהוא מלמד. הוא איננו מבקש מהסטודנטים לסגור את הניידים שלהם, אבל גם לא לפתוח אותם. המטרה שלו היא שהם (וגם הוא עצמו) יהיו מודעים יותר להשפעות, החיוביות וגם השליליות, של הטכנולוגיה על יכולות הריכוז ותשומת הלב.

The point of this story isn't to get everyone to pay attention to me or professors in general – it's that I want my students to learn that attention is a skill that must be learned, shaped, practiced; this skill must evolve if we are to evolve. The technological extension of our minds and brains by chips and nets has granted great power to billions of people, but even in the early years of always-on, it is clear to even technology enthusiasts like me that this power will certainly mislead, mesmerize and distract those who haven't learned – were never taught – how to exert some degree of mental control over our use of laptop, handheld, earbudded media.

        Attention literacy

הוא בוודאי צודק – בית הספר צריך לעזור לתלמידים לפתח את המיומנות של תשומת לב, ואין זה אומר לסגור או לפתוח את הנייד (או הסלולארי, או …) אלא להכיר באפשרויות השונות שמשתמעות מהם.
css.php