פרטיות – על קצה ה…

בהינף יד

כתבה ב-The Guardian מדווחת על מגמה חדשה הפופולרית במיוחד אצל היי-טקיסטים צעירים – השתלת שבב תת-עורי שמסוגל לבצע מגוון פעולות כמו פתיחה של דלת או רכישת משקה ממכונה. אלה שמשתילים לעצמם משוכנעים שמדובר בצעד הגיוני בניצול הטכנולוגיה לרווחת האדם (גם אם היום השימושים לשבב עדיין מצומצמות). לדעתם למה שלא נאפשר ליד שלנו לעשות את מה שהיום הטלפון הנייד עושה. אבל לאחרונה מספר יש חברות שמזמינות את עובדיהם להשתיל שבב. גם כאן הכוונה לכאורה חיובית. אבל יש קונוטציות בעייתיות:

Indeed, Gasser believes that many people reacted negatively to Three Square Market’s highly publicized chipping event because it symbolized power imbalances in the workplace, conjuring dystopian images of an authoritarian employer dehumanizing and controlling workers. “Seeing employees get implanted at the workplace made people question what it means to be an employee,” he said. “Are you a person being paid for your work, or are you the property of the company you work for?”

The rise of microchipping: are we ready for technology to get under the skin?

בינתיים אלה שדוגלים בשימוש בשבבים מדגישים שהכוונה היא לשימוש חיובי בלבד. אבל זה מעורר אסוציאציות בעייתיות. מגדלי בעלי חיים משתמשים בטיבוע כדי לקבוע, ולזהות, אל הבעלות שלהם. היום השבבים כבר ממלאים את המקום של הטיבוע על העור, ולא קשה להבין שכאשר עושים את אותו הדבר לבני אדם נוצרת אסוציאציה של בעלות ושייכות.

מה שחשוב ללמוד באוניברסיטה

כתבה קצרה ב-Inside Higher Ed מדווחת על תוכנת מחשב – הפועלת, כמובן, באמצעות בינה מלאכותית – אשר בשימוש מספר הולך וגדל של חברות כדי לראיין מועמדים למשרות תעסוקה. ביסודו של דבר המערכת היא ראיון וידואי שנערך מרחוק כך שהמועמד לתפקיד איננו צריך להגיע למשרדי החברה. אבל המערכת גם מנתחת את הראיון, גם אם לא ברור מה היא מחפשת או מגלה – משהו בקול, כיצד האדם יושב, אם הוא מסתכל ישר למצלמה, ועוד:

“What they really want the students to know is that the camera that they’re speaking to when they’re answering the questions from HireVue, it’s just another person,” he said. The banking employees told him that a human would be reviewing the footage, he said.
But according to HireVue’s own advertising materials and recent reporting by The Washington Post, that’s not the only way employers use the platform. Employers can choose to have the recorded answers evaluated by artificial intelligence. If the proprietary technology that HireVue uses to evaluate the recordings concludes that a candidate does well in matching the demeanor, enthusiasm, facial expressions or word choice of current employees of the company, it recommends the candidate for the next round. If the candidate is judged by the software to be out of step, that candidate is not likely to move on.

Your Interview With AI

קשה להגיד יש כאן אחיזת עיניים, גם אם מה שמספרים למועמדים איננו מדויק (הם ממילא בוודאי מנחשים שהכל עובר דרך AI). אבל סביר להניח שבקרוב האוניברסיטאות, או אולי חברת הזנק, יכינו "קורס" הכנה לראיון מול כלי כזה. אישית הייתי מציע למרואיינים לפתוח ולהגיד שהם בדרך כלל מדברים אחרת מול בני אדם מאשר מול מכונה. ואם הייתי המעסיק, הייתי מעדיף לתת את המשרה למישהו שאומר את זה.

במידה מסויימת, אפשר היה לצפות לזה מראש

לא לפני יותר מדי זמן גופים שעסקו בזכויות האזרח עודדו את השימוש במצלמות גוף אצל שוטרים. מצלמות אלו היו אמורות לפעול כעדות למצבים שבהם שוטרים מפעילים כוח על מנת לבחון האם הכוח הזה היה מוצדק. כמו-כן, העובדה שלשוטר יש מצלמה היתה צריכה לפעול כגורם מרסן. סידני פוסל, ב-The Atlantic כותב על תוצאה כמעט הפוכה. מתברר שהסרטים שנאגרים דרך מצלמות הגוף של שוטרים נכנסים למאגר עצום שאיננו רק של מבצעי פשעים אלא של אנשים מן השורה, אנשים שעכשיו עשויים להיות מזוהים כקשורים לפשע:

Now police-accountability activists are at odds with privacy activists, who worry about an inescapable dragnet that leaves anyone at risk of being scanned, identified, and matched against criminal or immigration databases, all without a warrant or even suspicion of committing a crime.

Did Body Cameras Backfire?

מצד אחד המצלמות אמורות להפחית את הסיכוי של אלימות מצד שוטרים, ומצד שני המאגר הולך ותופח. אליה וקוץ בה.

הכלב כבר איננו הידיד הטוב ביותר

סייעות וירטואליות מבוססות קול הפכו לחלק אינטגרלי מחיינו, ובגדול. אבל בעתיד הן עשויות להשתלב עוד יותר. אם היום צריכים לפנות אליהן ולהשמיע בקשה, באמזון רוצים שהן יידעו מראש למה אנחנו זקוקים ולהקדים ולהציע עזרה. קרן האו, ב-Technology Review מדווחת על התוכניות של אמזון וכותבת שככל שכלים כמו Alexa יאספו עוד מידע אודותינו הם יוכלו לצפות מראש את הצרכים שלנו וכך לשרת אותנו טוב יותר. כפי שאפשר לנחש, יש בכך מחיר:

From a consumer’s perspective, however, these changes also have critical privacy implications. Prasad’s vision effectively assumes Alexa will follow you everywhere, know a fair bit about what you’re up to at any given moment, and be the primary interface for how you coordinate your life. At a baseline, this requires hoovering up enormous amounts of intimate details about your life. Some worry that Amazon will ultimately go far beyond that baseline by using your data to advertise and market to you. “This is ultimately about monetizing the daily lives of individuals and groups of people,” says Jeffrey Chester, the executive director of the Center for Digital Democracy, a consumer privacy advocacy organization based in Washington, DC.

Amazon wants Alexa to run your life. First, it must know everything about you

יתכן שנתגבר על אי הנוחות ונגלה שהפרטיות איננה כל כך חשובה. אבל מעבר לשאלות של פרטיות יש נקודה נוספת: עד כמה אנחנו רוצים שהכל יהיה צפוי מראש, עד כמה אנחנו רוצים "עזרה" במקום להיות חשוף להפתעה, אפילו אם לא כל הפתעה היא נעימה. אישית, אני מוכן לוותר על ה-"עזרה" שכלים כמו Alexa עתידים להציע.

המשמעות של ציבורי (ושל פרטי) משתנה

כבר לא ברור מהי הזכות לפרטיות, אם אי-פעם זה באמת היה ברור. טיילור לורנז כותבת על ילדים שמגלים שעל אף העובדה שמעולם לא היו להם חשבונות ברשתות חברתיות הרבה מידע עליהם נמצא ברשת. לרוב זה מפני שההורים העלו צילומים וידיעות. לכמה זה מפריע, ולאחרים זה אפילו מחמיא. ואולי להורים יש הזכות להעלות מידע גם אם הילדים אינם מרוצים מזה:

Recently a parenting blogger wrote in a Washington Post essay that despite her 14-year-old daughter’s horror at discovering that her mother had shared years of highly personal stories and information about her online, she simply could not stop posting on her blog and social media. The writer claimed that promising her daughter that she would stop posting about her publicly on the internet “would mean shutting down a vital part of myself, which isn’t necessarily good for me or her.”

When Kids Realize Their Whole Life Is Already Online

המשמעות של ציבורי ושל פומבי נמצאת בתנודה. בכפר קטן ידעו עלינו הכל גם אם לא פורסם בעיתון. העיר הגדולה איפשרה אנונימיות, וזה לא תמיד היה דבר רצוי או מבורך. מי שחושב שיש תשובות חותכות למתח בין הפרטי והציבורי עשוי לגלות בעוד כמה שנים שהמטוטלת זזה שוב.

עניי עירך קודמים

ג'תן סדובסקי (Jathan Sadowski) כותב ב-One-Zero על פסיקה של שופט בניו יורק שבעלי הבית של בתי דירות אינם יכולים להתקין מנעולים המופעלים על ידי סמרטפונים אם הדיירים מתנגדים לכך. הוא רואה את הפסיקה בחיוב, אבל טוען שאנחנו נוטים להתייחס לסיפורים מהסוג הזה כקשורים רק לסוגיות של פרטיות. לדעתו הנושא הרבה יותר רחב:

So when tenants in rent-stabilized apartments are trying to prevent landlords from installing facial recognition, they are not simply “sparking a debate about privacy and surveillance,” as CityLab framed it. This isn’t just a case of people wanting a place to hide from prying eyes. Nor is it, as the landlords frame it, about a false choice between privacy versus security. And it is definitely not a knee-jerk panic response to innovation, as the anti-regulation, pro-corporate think tank the Mercatus Center argued.
Ultimately, this issue is about power: who has it, how do they wield it, what do they gain? And vice versa: who is excluded, targeted, squeezed?

Privacy Is Just the Beginning of the Debate Over Tech

באופן די טבעי העניים, השקופים, אלה שקל לא להתחשב בהם, הם הראשונים שנפגעים ממצעד הטכנולוגיה המשתלטת, אבל בסופו של דבר היא באה עבור כולנו.

קירות וירטואליים

אמנדה מול סוקרת כמה מהשינויים שהתרחשו בעיצוב המרחב המשרדי. בשנות ה-90 של המאה הקודמת מרחבים נפרדים באמצעות קירות התחילו לפנות את מקומם כוכים שעוד נתנו תחושה של פרטיות אבל באותו הזמן גם תחושה של מרחב. בהמשך גם הכוכים נעלמו לטובת מרחבים פתוחים. התפיסה הזאת כמובן חסכה בשטח, וגם בהשקעה כספית, אבל ליוותה אותה גם תפיסה אידאולוגית – עובדים עכשיו יוכלו לעבוד יחד. אך מה לעשות, ומחקרים מראים שהמרחבים הפתוחים אינם מעודדים את העבודה המשותפת. מתברר שעובדים רוצים יותר פרטיות. ודווקא ה-AirPods של אפל מסייעים במטרה הזאת. כאשר עובד יושב עם ה-AirPods הוא כאילו רומז שהוא עסוק ואין להפריע לו:

According to Ethan Bernstein, a professor at Harvard Business School who studies organizational behavior, it makes sense that this subtle tactic for avoiding constant interaction has seeped into office environments. “People are very good at creating spaces for themselves, and these days you look at everybody and almost without exception they’re on their phones with headphones in their ears,” he says. In a 2018 study, Bernstein and his team found that open offices decrease face-to-face interaction among co-workers by as much as 70 percent, in stark contrast to the designers’ stated goal of collaborative teamwork.

Workers Love AirPods Because Employers Stole Their Walls

מפני שהאזניות האלו אינן קשורות בחוט לטלפון אפשר להסתובב במשרד איתם באופן חופשי, ועובדים אחרים אינם יודעים אם אתה מאזין למוזיקה או אולי נמצא בדיון קבוצתי דרך הטלפון. התוצאה היא שגם במרחב פתוח אף אחד איננו מפריע אותך. הקירות אינם נראים, אבל הם שוב קיימים.

אהיה אשר הייתי?

קולין הורגן, ב-Medium, מתייחס לאתגר עשר השנים שפייסבוק השיק בתחילת השנה. רבים חשדו שזה איננו אלא נסיון של פייסבוק לדלות מאיתנו עוד ועוד מידע. יתכן מאד שזה נכון, אבל הורגן רואה תהליך רחב יותר:

The internet erases time, most poignantly when it comes to personal history. Online, there is frequently no separation between who we are and who we once were.

We Should Have the Right to Disappear

יש עדיין אלה שנלחמים על הזכות להישכח, אפילו אם הסיכוי לכך איננו נראה גדול. אב מעבר לכך, פעם נהגנו להבדיל בין הנוכחות שלנו באינטרנט והנוכחות שלנו in real life. נדמה שהימים ההם כבר רחוקים בעבר, ועכשיו לא רק שני אלה התערבו זה בזה אלא גם ההווה והעבר.

אי אפשר להימלט

אמנדה מול כותבת על החוויה שהיא עוברת כאשר היא קונה דברים דרך הרשת, ובמיוחד דרך פרסומת שנראית לה מכוונת ישירות אליה באינסטגרם. החוויה עוד מתעצמת עכשיו שאינטגרם בודקת את האפשרות לרכוש משהו ישירות מתוך יישומון. על אף העובדה שהיא מודעת לחדירה לפרטיות ולמידה שבה יישומים כאלה עוקבים אחריה ואוספים מידע אודותיה, היא כותבת שבמידה רבה היא פשוט נכנעת למציאות הזאת:

There’s a name for this phenomenon I’ve given into, the feeling that data collection is so inescapable that I might as well live with it: digital resignation. Coined by the researchers Nora Draper and Joseph Turow, digital resignation happens when people see no way out of the privacy invasions that have become a common feature of their digital lives, and instead look for ways to live within them as a new normal. Draper says that in a survey on the phenomenon, people who knew about how social media work were likely to see no escape from its invasive realities.

I Gave Up and Let Instagram Shop for Me

מול מוסיפה שלרוב הצרכנים היותר אמידים מסתדרים עם המציאות הזאת מפני שהיא כן משרתת אותם. לעומת זאת, עבור אנשים עניים הסיכוי שהמעקב אחריהם יכול להשפיע לרעה – בגילוי הרבה יותר גדול.

המרחב הדיגיטלי הצרכני ואוהביו

בביקורת על ספרה החדש של שושנה זובוף – ספר שבעצמו מעורר תגובות רבות – ניקולס קאר דן, כמו רבים אחרים, על המידע שאנחנו מוסרים לחברות הטכנולוגיות הגדולות. באופן כללי הספר זוכה לביקורות חיוביות מאד, אם כי יש גם מי שמתרשם פחות. נקודה חשובה שעליה קאר מתמקד שנדמה לי איננה זוכה להתייחסות אצל אחרים היא המפות של גוגל. הוא מציין שזובוף בוחנת כיצד במשך ההיסטוריה המפה פעלה כאמצעי שליטה:

As networked computers came to mediate more and more of people’s everyday lives, the map of the online world created by Page and Brin became far more lucrative than they could have anticipated. Zuboff reminds us that, throughout history, the charting of a new territory has always granted the mapmaker an imperial power. Quoting the historian John B. Harley, she writes that maps “are essential for the effective ‘pacification, civilization, and exploitation’ of territories imagined or claimed but not yet seized in practice. Places and people must be known in order to be controlled.” An early map of the United States bore the motto “Order upon the Land.” Should Google ever need a new slogan to replace its original, now-discarded “Don’t be evil,” it would be hard-pressed to find a better one than that.

מהבחינה הזאת, המפות של גוגל, והנקודות שזוכות לציון עליהן, מכוונות אותנו לתפיסה מסויימת (וכמובן מסחרית) של העולם. המפה כבר איננה דרך להגיע מקום אחר למקום אחר כאזרחים, אלא אוסף המקומות שבהם אנחנו צרכנים.

קאר גם דן במציאות העגומה שבה רבים מאד מאיתנו מוכנים ליישר קו עם הפרטיות תמורת היעילות שהוויתור הזה מעניק לנו:

In the choices we make as consumers and private citizens, we have always traded some of our autonomy to gain other rewards. Many people, it seems clear, experience surveillance capitalism less as a prison, where their agency is restricted in a noxious way, than as an all-inclusive resort, where their agency is restricted in a pleasing way.

Thieves of Experience: How Google and Facebook Corrupted Capitalism

אנו נעשינו לאוסף סטטיסטים בעולם של חברות, אבל מתברר שאנחנו די שמחים לחיות כך.