רחב הדיגיטלי הצרכני ואוהביו

בביקורת על ספרה החדש של שושנה זובוף – ספר שבעצמו מעורר תגובות רבות – ניקולס קאר דן, כמו רבים אחרים, על המידע שאנחנו מוסרים לחברות הטכנולוגיות הגדולות. באופן כללי הספר זוכה לביקורות חיוביות מאד, אם כי יש גם מי שמתרשם פחות. נקודה חשובה שעליה קאר מתמקד שנדמה לי איננה זוכה להתייחסות אצל אחרים היא המפות של גוגל. הוא מציין שזובוף בוחנת כיצד במשך ההיסטוריה המפה פעלה כאמצעי שליטה:
As networked computers came to mediate more and more of people’s everyday lives, the map of the online world created by Page and Brin became far more lucrative than they could have anticipated. Zuboff reminds us that, throughout history, the charting of a new territory has always granted the mapmaker an imperial power. Quoting the historian John B. Harley, she writes that maps “are essential for the effective ‘pacification, civilization, and exploitation’ of territories imagined or claimed but not yet seized in practice. Places and people must be known in order to be controlled.” An early map of the United States bore the motto “Order upon the Land.” Should Google ever need a new slogan to replace its original, now-discarded “Don’t be evil,” it would be hard-pressed to find a better one than that.
מהבחינה הזאת, המפות של גוגל, והנקודות שזוכות לציון עליהן, מכוונות אותנו לתפיסה מסויימת (וכמובן מסחרית) של העולם. המפה כבר איננה דרך להגיע מקום אחר למקום אחר כאזרחים, אלא אוסף המקומות שבהם אנחנו צרכנים.

קאר גם דן במציאות העגומה שבה רבים מאד מאיתנו מוכנים ליישר קו עם הפרטיות תמורת היעילות שהוויתור הזה מעניק לנו:

In the choices we make as consumers and private citizens, we have always traded some of our autonomy to gain other rewards. Many people, it seems clear, experience surveillance capitalism less as a prison, where their agency is restricted in a noxious way, than as an all-inclusive resort, where their agency is restricted in a pleasing way.

Thieves of Experience: How Google and Facebook Corrupted Capitalism

אנו נעשינו לאוסף סטטיסטים בעולם של חברות, אבל מתברר שאנחנו די שמחים לחיות כך.

כל צעד שתצעדי

נעשה כבר נדוש לכתוב על היכולת (וגם על הביצוע) של חברות הטכנולוגיה הדיגיטלית לאגור מידע על עלינו. אנחנו כבר מזמן הבנו שהם יודעים את הכל עלינו. ובכל זאת, לפעמים הנקודה הזאת נעשית לנו ברורה במיוחד כאשר מתייחסים לפרטים הקטנים – ליכולת של ה-GPS בטלפון שלנו לדעת היכן אנחנו נמצאים בכל רגע, למשל. בתוך מאמר ארוך עם הרבה שמעניין וחשוב מעבר לדוגמאות הקטנות, יאשה לוין ב-The Guardian מביא דוגמאות "זעירות" אבל משמעותיות:
Where we go, what we do, what we talk about, who we talk to, and who we see – everything is recorded and, at some point, leveraged for value. Google, Apple and Facebook know when a woman visits an abortion clinic, even if she tells no one else: the GPS coordinates on the phone don’t lie. One-night stands and extramarital affairs are a cinch to figure out: two smartphones that never met before suddenly cross paths in a bar and then make their way to an apartment across town, stay together overnight, and part in the morning.

Google’s Earth: how the tech giant is helping the state spy on us

עדיין לא קרה לי, אבל אני בהחלט מצפה שאם אסע לעבוד בבקר קר וגשום, ולקראת סוף היום כבר חם ובהיר הטלפון ישאל אותי אם זכרתי לקחת את המעיל או אולי השארתי אותו במשרד. ואני, במקום להגיד לו שישתוק ויעסוק בעניינים של עצמו, אגיד תודה.

שמנו לב שהנעליים האלו ממש אומרות לך "קנה אותנו"

כמעט מידי יום מבשרים לנו על פטנט חדש שמטרתו "לעזור" לנו לקנות טוב יותר (או פשוט – יותר). לאחרונה וולמרט מבקשת לקבל פטנט על ידית לעגלת קניות שמסוגלת למדוד מספר נתונים ביומטריים – קצב הלב, חום הידיים, עוצמת האחיזה, מהירות ההליכה. מספרים לנו שהמידע הזה שיועבר למערכת בתוך החנות יוכל לאפשר לעובדי החנות להגיע אלינו ולהושיט עזרה:

Walmart recently applied to patent biometric shopping handles that would track a shopper’s heart rate, palm temperature, grip force, and walking speed. The patent, titled “System And Method For A Biometric Feedback Cart Handle” and published August 23, outlines a system where sensors in the cart send data to a server. That server then notifies a store employee to check on individual customers.

Walmart Patented a Cart That Reads Your Pulse and Temperature

יש, כמובן, סוגים שונים של עזרה. אולי באמצעות הידית הזאת החנות תדע שנתקפנו בחרדה, או אולי איבדנו את הדרך בתוך חנות אדיר ממדים. אולי. סביר יותר להניח שהמידע שישודר לחנות יאפשר עיצוב "יעיל" יותר של החנות כך שנקנה יותר, ויותר, ויותר. עוד שימוש נפלא של טכנולוגיה מתקדמת.

הלוואי והפוליטיקאים היו מבינים את זה

עוד בתקופה שבה אני הייתי תלמיד בבית הספר המטפורה של בית הספר כבית כלא היתה נפוצה, ואני מניח שעוד לפני כן לא מעט תלמידים חשבו כך. מה ששונה היום הוא שהמטפורה הופכת למציאות – אם לא כלא, אז לפחות מכלאה שבה בשם הבטיחות והבטחון שומרים על התלמידים – בעזרת נשק חם, כמובן. סידני פוסל, ב-The Atlantic דן בסוגיה הזאת, ודבריה של נשאי איגוד המורים במדינת ניו מקסיקו ממחישים את המציאות החדשה הזאת:
Stephanie Ly, president of the New Mexico chapter of the American Federation of Teachers, told me. “State revenue for adding new security measures or technology shouldn’t come at the expense of our districts’ bottom lines, which includes opting for security technology at the expense of books, quality facilities, and fully staffed faculties. We oppose armed guards in our schools, and while we want secure facilities, we know that turning our classrooms and campuses into facilities more akin to jails than schools does not serve our students, their families, and our communities well.”

Police-Grade Surveillance Technology Comes to the Playground

כפי שמציין עוד נשיא של איגוד מורים (הפעם במחוז בניו יורק), הבעיה הגדולה ביותר נמצאת בכך שהתלמידים מתרגלים למציאות הזאת. עבורם זה כבר איננו מוזר שבבית הספר יש מצלחות שמזהות פנים, שומרים חמושים, ותרגילי התגוננות תדירים. כך מתנהל היום בית ספר.

אין מקום להסתתר – ולא ברור שרוצים

איאן פוגוסט, ב-The Atlantic, כותב על מכשיר חדש שאמזון משווקת כתוסף לעוזר הקולי שלו Alexa – שעון קיר שמאפשר למשתמש של Alexa שמפעיל את יישום שעון העצור שלה לראות כמה זמן עובר. לבוגוסט ברור שהוא איננו באמת זקוק לשעון שמחובר ל-Alexa. הרי במקרה הטוב החסכון בזמן או במאמץ מזערי. אבל הוא גם מבין שבמידה לא קטנה דווקא ה-"עזרה" הפשוטה הזאת היא מה שקוסם לנו:
This is how Amazon has infiltrated the home with its voice-activated devices and service. Not through genuine utility, but by scratching the smallest itches of ordinary life—even when Amazon itself is the cause of the initial irritation. The results might be convenient, but they also facilitate a new depth of corporate surveillance.

Amazon Is Invading Your Home With Micro-Convenience

בסופו של התהליך אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים בשפע של כלים ש-"מקלים" עלינו, גם כאשר אנחנו יודעים שאין לנו באמת צורך בהם. ובאותו הזמן, כמובן, אנחנו גם מוסרים יותר ויותר מידע על על עצמנו לאמזון. אבל זה כנראה לא באמת מעסיק אותנו.

זה מה שביקשנו

לפני כחודשיים דילן קורן (Dylan Curran) יועץ בענייני נתונים ומפתח אתרים אירי פרסם סידרה של ציוצים על המידע שחברת גוגל אוספת אודות משתמשי הכלים השונים שלה. הנתונים די מדהימים. בחברה יודעת המון. בסוף מרץ קורן ריכז את הציוצים בכתבה שהתפרסמה ב-The Guardian והמידע מוגש שם בצורה קלה יותר לעיון. מעבר לנתונים עצמם, הערה כללית שלו ממחישה את המציאות המוזרה אשר בה מצב של ההשגחה המקיפה הזאת לא באה מממשל דוגמת 1984, אלא שאנחנו מזמינים אותה כמעט בשמחה:
This is one of the craziest things about the modern age. We would never let the government or a corporation put cameras/microphones in our homes or location trackers on us. But we just went ahead and did it ourselves because – to hell with it! – I want to watch cute dog videos.

Are you ready? Here is all the data Facebook and Google have on you

כפי ש-Pogo, גיבור הקומיקס, טען – We have met the enemy and he is us.

בעתיד לא תהיה, כנראה, אופציות אי-שם באמצע

הרבה כבר נכתב על צעדי המעקב הענקיים של ממשל סין. ללא ספק מדובר במשהו שהרבה מעבר לסתם "חדירה לתחום הפרט". נוצר מצב שבו הפרט מפנים שלאן שהוא פונה מישהו מסתכל עליו ובודק את מעשיו. בסופו של תהליך הפרט מפנים את המעקב ואמור להפוך לשוטר של עצמו. רנה צ'ון סוקר את התכנית בקווים כלליים ומסביר שלטווח הרחוק המטרה היא חלוקת האוכלוסייה לממושמעים או שוררים, בלי שטח אפור באמצע:
A hugely ambitious new government program called the “social credit system” aims to compile unprecedented data sets, including everything from bank-account numbers to court records to internet-search histories, for all Chinese citizens. Based on this information, each person could be assigned a numerical score, to which points might be added for good behavior like winning a community award, and deducted for bad actions like failure to pay a traffic fine. The goal of the program, as stated in government documents, is to “allow the trustworthy to roam everywhere under heaven while making it hard for the discredited to take a single step.”

China’s New Frontiers in Dystopian Tech

קשה להחליט מה בעייתי יותר – מטרות התכנית והפעלתה, או העובדה שנכון לעכשיו נדמה שאזרחי סין מיישרים קו איתה ומרצונם ה-"חופשי" משנים/מתאימים את התנהגותם.

אליה וקוץ (משמעותי) בה


נטע אלכסנדר, באנגלית, כותבת ב-The Atlantic על החיים עם קוצב לב. היא איננה מטילה בספק בכך שהמכשיר שומר על חייה, אבל העובדה שהוא גם מעביר מידע אודותיה בכל זאת מעלה שאלות ומידה לא קטנה של אי-נוחות. היום אנחנו מודעים למידה שבה הפרטיות שלנו הולכת ונעלמת, אבל בכל זאת קשה לעכל עד כמה זה נכון:
Data monitoring is threatening because those subject to it don’t know what information is being collected, for what reason, and by whom. And unlike iPhone or Amazon Echo users, I cannot just choose to stop using my connected pacemaker. In a way, my heart is no longer entirely mine: I share it with both Medtronic and with the U.S. hospital in which it was implanted. As an immigrant in America at a time when foreign status is uncertain, I can’t help but wonder if my pulse might one day betray me. Might it show I visited a place I was not supposed to, or dared meet someone from a hostile country?

My Pacemaker Is Tracking Me From Inside My Body

הסיפור נותן משמעות חדשה לרעיון שלפעמים הגוף שלנו בוגד בנו.

דברים (אישיים?) שרואים מכאן …


פרד ווגלשטיין, ב-Wired, כותב על המהומה שהתעוררה ברשת בעקבות השינויים החדשים בהגדרות הפרטיות של Facebook. להבדיל מהתגובות הזועמות הרבות שמופיעות אצל בלוגרים רבים, ווגלשטיין סבור ש-Facebook חייב להמשיך להצעיד את משתמשיו לקראת יותר ויותר "פתיחות". הוא טוען שלא מדובר בטעות, או בקושי להסביר מה קורה, אלא בשינוי מהותי בהתייחסות שלנו לפרטיות – שינוי שאיננו יכול לא להפריע למשתמשים רבים.

The truth is that the events of the past few weeks have been no accident. I’ve interviewed Zuckerberg and/or members of his team more than a dozen times in the last three years, and I believe they all completely understood the company’s new privacy settings would be controversial. Indeed, I think they intended them to be controversial. Look back at the history of Facebook’s privacy firestorms — they happen roughly every 18 months — and you’ll see they all fit the same pattern. In order for Facebook to succeed, it needs to keep challenging existing conventions about online privacy. This isn’t a secret. Zuckerberg has said it many times. What he hasn’t said – but which he and anyone else with a brain knows – is that there is no way to do that without making some users angry.

        What if the Facebook (Un)Privacy Revolution Is a Good Thing?

והבעיה היא … שבמידה לא כל כך קטנה, יש אמת בדבריו. Facebook גרם לרבים למצוא יתרונות בפתיחות לעומת פרטיות. ובלי להכנס לוויכוח אם מדובר בשינוי לטובה או לא (אישית, אין לי חשבון Facebook, אבל לא בגלל הגדרות הפרטיות שבו) אין ספק שהיום אנחנו מתייחסים אחרת לשאלות של פרטי מול ציבורי.

עד כמה זה באמת חשוב לנו?


ג'ורג' סימנס מציין שלאחרונה הוא שם לב שהבלוגוספירה עוסקת יותר מאשר בעבר בנושאים של פרטיות וכמות המידע שגופים אינטרנטיים גדולים אוספים אודותינו. הוא מדגיש שגם בעולם הגשמי לא קשה לאסוף מידע, ואכן עושים זאת, ובכל זאת, הכמויות האדירות שניתן לאסוף, ללא מאמץ, אונליין אכן מהוות סיבה לדאגה. הוא מוסיף:

Privacy is an issue that flares up occasionally, but we are quickly placated and distracted.

        Privacy online: Google is watching

נדמה לי שהוא צודק. זה מדאיג לזמן מה, ושוב אנחנו נרגעים. ובמידה מסויימת אנחנו חשים שחתמנו על חוזה – ה-"חינם" של הכלים המתוקשבים שלנו בא במחיר של הזכות לאסוף מידע אודותינו. ומשום מה, אני יודע שאני צריך לדאוג, אבל במקום זה אני רואה את זה כחלק בלתי-נפרד מהעולם של היום.