הרקע זמין וכל דורש

סטייסי מייסון כותבת על מאמר של מיכאל קינסלי ב-The Atlantic הטוען שאחת הבעיות של העיתונות הממוסדת היא שהכתיבה ארוכה מדי. מייסון מנסה להסביר למה הכתיבה בבלוג יכולה להיות קצרה ומצומצמת יותר:

While it’s certainly true that weblog posts tend to be more tightly-worded than newspaper articles, an important factor to remember is that weblogs can be more concise because they link. Rather than giving backstory, we can just link to it. We no longer need to spend several words introducing our source or proving that it’s credible; the reader can easily follow the source and determine its credibility for herself.

        Newspaper Style

לעתים קרובות מדי טענות כמו זאת של מייסון, שהיכולת ליצור קישורים שמאפשרים לקורא לקבל חומר רקע ולהחליט בעצמו על מהימנות מה שנכתב, אינן נשמעות, וחשוב שזה כן יקרה. דבריה דומים מאד לדבריו של דייוויד ויינברגר בנוגע לשקיפות בעידן האינטרנט.

לצעוד קדימה לעבר

טום הופמן מביא סרון וידיאו שמציג גירסה מתוקשבת עתידית של שבועון ספורט (שהיום גם מודפס וגם יש לו אתר אינטרנט). הוא מצטט את סקוט מקלוד שמתלהב ומציין שהנה, מדובר בעתיד של כתבי עת ועיתונים. הופמן רחוק מאשר להיות משוכנע:

Really? The future of magazines is digital magazines with video? This is what people thought the future would be like before the World Wide Web was invented. Maybe SI could mail this out on a CD-ROM every week.

        A Vision of 2012… circa 1993

אכן, קשה להבין את ההתלהבות של מקלוד – הטכנולוגיה אמנם מאד מרשימה, אבל האפשרויות של הרשת גדולות בהרבה, וההבטחה שונה.

אם תרצו … זאת כן יכולה להיות הפתעה

ג'ייסון פריי בוחן את הטענה שהאינטרנט מקלקל את המקריות שבהגעה לדברים מעניינים דרך העיתון. בעיתון העיניים שלנו מטיילות מהדבר שאנחנו מתכוונים לקרוא, ומתמזל מזלנו ואנחנו מגלים משהו עוד יותר מעניין, ואילו באינטרנט, כך טוענים, זה לא יכול לקרות. פריי איננו מקבל את הטענה הזאת – על פי רוב אנחנו עבדים להרגלי הקריאה שלנו, ולכן לא נשארים פתוחים למקריות הזאת. דווקא לאתרי אינטרנט דרכים לעזור לנו להגיע לדברים שלא ציפינו שיעניינו אותנו.

The debate reminded me of one of my favorite Real Time columns for the Online Journal — my attempt to demolish the myth that serendipity is one of print newspapers’ hallmarks, and missing online. As I argued then, print serendipity is limited by the layout of the paper and the reader’s own habits — if you toss aside the business section (or sports) in the morning, you’ve already limited the number of happy discoveries. And if you miss that great unexpected story today, you’re not going to find it in tomorrow’s paper.
The Web, however, is a marvelous serendipity engine — and newspapers harnessed it a long time ago with Most Popular. Most Popular is a Goldilocks path through the paper — stories chosen by a cohort of relatively similar readers, but not limited to a given section or day. (This is why I dislike “Most Read in This Section” or “People Who Read This Story Also Read” — they’re too fine-grained for serendipity.)

        On Reconstructing Journalism (and Other Things)

וכדאי להוסיף שהאמצעים לגלות דברים מעניינים באתרים עוד בהתהוות. אם אנשים לא ירצו אופציות כאלה, הם בוודאי לא יתפתחו, אך אם ירצו, לא קשה לדמיין כיצד מכלים שכבר קיימים היום נצליח לשמור על גורם ההפתעה הנעימה.

עיתונים ועצמאות

ניקולס להמן, ב-The New Yorker, סוקר מספר ביוגרפיות על אילי-הון בעיתונות. תוך כדי כך הוא מזכיר לנו שהעיתונות כמוסד עצמאי ובלתי-תלוי איננה מעוגנת בהיסטוריה רבת שנים.

We now may see the history of journalism rewinding even farther, back to the time before the burghers and before the impresarios, when there wasn’t much of a market for news and there was a seamless connection between journalism and politics. Substantial realms of journalism, especially in newer media like the blogosphere and cable television, are already hard to distinguish from political activity. As government gets bigger and more consequential, the worry is not that there will be no one to purvey the news but that the news will no longer remain an independent and countervailing power.

        Paper Tigers

כאשר בוכים על עלייתם של בלוגים והפגיעה בעיתונות מקצועית מתייחסים לעיתונות כמשהו מוצק שלא השתנה במשך השנים, ורק עכשיו, באמצעות הבלוגים, נפגע. להמן מזכיר לנו שהמקצוע נמצא בהתהוות מעבר דורות, ומה ש-"קדוש" היום לא היה כל כך מוכר רק לפני זמן יחסית קצר.

לפרק את החבילה

בשבועות האחרונים כתבות רבות מופיעות שמדווחות על ההתמוטטות המהירה של עיתונים. זה ממש תופס תאוצה. קליי שירקי כותב פוסט מרתק על הנושא, בו הוא מדגיש שיש צורך להבחין בין עיתונים לבין עיתונאות. פעם, תעשיות הדפוס וההפצה הביאו לכך שהם היו קשורים מאד זה לזה, אבל האינטרנט מאפשר לנו "לפרק את החבילה". מאפשר? אפשר אולי להגיד "מכריח".

Society doesn’t need newspapers. What we need is journalism. For a century, the imperatives to strengthen journalism and to strengthen newspapers have been so tightly wound as to be indistinguishable. That’s been a fine accident to have, but when that accident stops, as it is stopping before our eyes, we’re going to need lots of other ways to strengthen journalism instead.

        Newspapers and Thinking the Unthinkable

והקו התחתון? אולי כדי להציל את העיתונאות אנחנו צריכים להשתחרר מהעיתונים.

איך שגלגל מסתובב

כבר הרבה התפרסם על העתיד המאד לא מזהיר של העיתון המודפס. ג'יל לפורט, בניו יורקר, סוקרת את ההיסטוריה של עיתונים, ומגלה שהעתיד לא כל כך שונה מהעבר.

Maybe if we knew more about the founding hacks, we’d have a better idea of what we will have lost when the last newspaper rolls off the presses. If the newspaper, at least as a thing printed on paper and delivered to your door, has a doomsday, it may be coming soon. Not so soon as weeks or months, but not so far off as decades, either. The end, apparently, really is near. That makes this a good time to ask: what was the beginning about?

        Back Issues: The Day the Newspaper Died

ואם כך, מספר שאלות די מרתקות עולות מזה לגבי הדרך שבה אנחנו מסתכלים על המשבר שמולו ניצבים העיתונים של היום.