לעבוד פחות כדי להספיק יותר

התרגלנו לחשוב שבעולם הטכנולוגי/דיגיטלי אין ברירה אלא לשבת שעות ארוכות מול הצג ואז להגיע הביתה ושוב להתיישב ולעבוד. יש, כמובן, המון שצריכים להספיק, ואם זה במחיר של עבודה מתמדת, אין ברירה אלא ליישר עם זה קו. כתבה ב-The Guardian מדווחת על מחקר שנערך ביפן (ועל אחרים שנעשו בעבר הלא רחוק) שמוצא שדווקא שבוע עבודה של ארבעה ימים תורם לתפוקה גבוהה יותר, שלא לדבר על שביעות רצון:
In addition to the increased productivity, employees took 25% less time off during the trial and electricity use was down 23% in the office with the additional day off per week. Employees printed 59% fewer pages of paper during the trial. The vast majority of employees – 92% – said they liked the shorter week.

Microsoft Japan tested a four-day work week. Productivity jumped by 40%

למען האמת, זה איננו מפתיע. ומנסיון אישי אני יכול גם להמליץ על תנומה קצרה באמצע היום.

עסוקים בלנוח?

ככל שהאוטומציה חודרת לתוך מקומות העבודה החזון של עולם ללא עבודה מתקרב למימוש. אבל יש 24 שעות ביום. מה נעשה בכל כך הרבה זמן פנוי? צ'רלי טייסון מתאר מצב שבו הפנאי שלנו יתמלא בצפייה ב-"תרבות" שמותאמת לנו לפי האלגוריתמים של יתחרו על שעות הצפייה שלנו. סביר להניח שנשלם בכסף, אבל לא רק. גם המידע האישי אודותינו יהיה חלק מהתשלום. לפי טייסון לפנוי תהיה תחושה של עבודה:
With male labor-force participation rates in decline and the concept of universal basic income nudging into the mainstream, idleness has taken on new political urgency. Yet in a culture dominated by forms of empty, solitary leisure aimed at harvesting our data (“We need hours a day” of people’s attention, the new boss of HBO recently told his employees), a slide into indolence can be more alienating than much work. Leisure time can all too often feel like working overtime to keep up with culture.

Idleness

קיים חשש שנעבוד שעות נוספות לא להשתעמם מהפנאי שלנו … ועדיין לא נצליח.

איך זה ששבב אחד …

עמית רהב, ב-The Next Web מתייחס לאחד הרעיונות שחברות טכנולוגיות מעלות כדי לאמת את זהותם של המשמשים ברשתות שלהם – הטבעת שבב זיהוי בזרוע של העובד. יש כמובן יתרונות רבים – במקום לשלם על ארוחה באמצעות כרטיס העובד אפשר פשוט להעביר את הזרוע מתחת לסורק. ולא רק בשביל אוכל. שעון העבודה יופעל כך, מכונת הצילום, בוודאי גם השירותים. אם היעילות, ואבטחת מקום העבודה, הן המטרה, מה לא בסדר? רהב כותב:
I hate that I have to say this, but employers always have their best interest in mind in the end, not yours. You know that, right? Even morale-boosting is really about improved productivity. Even team-building is really about efficiency and work flows. Even free lunch is really about getting you to work through the meal and not leave the office.

Microchipping your employees will always be dehumanizing — and pointless

לפי התפיסה המרקסיסטית העובד מוכר את עמלו למעביד (כאשר המעביד מבקש לשלם עבורו כמה שפחות) ומה שהעובד יוצר שייך למעביד. אם כך, מה לא בסדר, לפחות מזוית הראייה של המעביד, בשבב קטן בזרוע?

לא על העבודה לבדה

הדגש שמערכות חינוך שמות על למידה לשם רכישת מקצוע והפרנסה די מובן. ללא ספק יש לזה מקום בכל מערכת חינוכית. ובכל זאת, הדגש הזה מגמד את כל הדגשים האחרים. נדמה שכבר מזמן נטשו את רכישת ההשכלה לשם ההשכלה, וקשה למצוא מערכות חינוך שרואה מספיק קדימה להבין שבעידן של טכנולוגיות מתקדמות שעות הפנאי הולכות ומתרבות. צו השעה הוא "הכשרה" לניצול איכותי של הפנאי. סטוארט ווטלי כותב על זה ב-Democracy Journal:
In the meantime, many people might resent the idea of more leisure for more people because they believe that everyone has a duty to contribute to society through traditional employment. But paid labor is only one part of our larger political economy, the health of which depends just as much on cultural and artistic expression, civic engagement, and the kind of social and human capital that is developed during well-spent leisure time
In a technologically “disrupted” future, work may or may not matter anymore. But leisure most certainly will.

The Future of Leisure

כבר די הרבה זמן אני טוען שהתפתחות הרובוטיקה יוצרת מצב שבו אנחנו עשויים לעבוד פחות ופחות, ואוכלוסייה שלא תדע כיצד למלא את הזמן הפנוי שנוצר תהווה בעיה חברתית רצינית. טוב לראות שגם אחרים אומרים את הזה.