כל צעד שתצעדי

נעשה כבר נדוש לכתוב על היכולת (וגם על הביצוע) של חברות הטכנולוגיה הדיגיטלית לאגור מידע על עלינו. אנחנו כבר מזמן הבנו שהם יודעים את הכל עלינו. ובכל זאת, לפעמים הנקודה הזאת נעשית לנו ברורה במיוחד כאשר מתייחסים לפרטים הקטנים – ליכולת של ה-GPS בטלפון שלנו לדעת היכן אנחנו נמצאים בכל רגע, למשל. בתוך מאמר ארוך עם הרבה שמעניין וחשוב מעבר לדוגמאות הקטנות, יאשה לוין ב-The Guardian מביא דוגמאות "זעירות" אבל משמעותיות:
Where we go, what we do, what we talk about, who we talk to, and who we see – everything is recorded and, at some point, leveraged for value. Google, Apple and Facebook know when a woman visits an abortion clinic, even if she tells no one else: the GPS coordinates on the phone don’t lie. One-night stands and extramarital affairs are a cinch to figure out: two smartphones that never met before suddenly cross paths in a bar and then make their way to an apartment across town, stay together overnight, and part in the morning.

Google’s Earth: how the tech giant is helping the state spy on us

עדיין לא קרה לי, אבל אני בהחלט מצפה שאם אסע לעבוד בבקר קר וגשום, ולקראת סוף היום כבר חם ובהיר הטלפון ישאל אותי אם זכרתי לקחת את המעיל או אולי השארתי אותו במשרד. ואני, במקום להגיד לו שישתוק ויעסוק בעניינים של עצמו, אגיד תודה.

כאשר הנפלא נעשה נדוש

בתחילת השנה התבשרנו שהרווחים של חברת אפל צנחו. מתברר שהמכשיר המכניס ביותר של החברה, ה-I-Phone איננו נמכר בכמויות עצומות כמו בעבר. איאן בוגוסט ב-The Atlantic מעלה הסבר הגיוני. תחילה נדהמנו מיכולותיו וההתלהבות היתה גדולה:
And then it didn’t anymore. Smartphones domesticated and became ordinary and necessary accoutrements of everyday life. People still love them, but they are also exhausted by them. By their grip on time and attention, but also on their wallets. Who needs a new iPhone every year or two? Increasingly, nobody does. And that’s both a victory for Apple, which has made the smartphone the single, most important change in 21st-century life, and a huge problem for a company expected to amass ever-greater profits from their sales.

Embracing Apple’s Boring Future

מתברר שמה שפעם לכאורה נגע בבלתי-ייאמן נעשה לדבר צפוי וכמעט מובן מאליו. ותוך כדי כך גם גילינו שמה שכבר נמצא בכיס שלנו עושה הרבה יותר מאשר אנחנו צריכים, ולכן אין סיבה להוציא כסף רב על משהו עוד יותר חדש.

שאלה חשובה


ויל ריצ'רדסון מביא סרט וידיאו נחמד (וקצר), ומספר נתונים על השימוש בטלפונים סלולאריים אצל בני נוער. כל אלה גורמים לו לשאול כמה שאלות בנוגע לעתיד החינוך. השאלה הראשונה נראית לי מעניינת במיוחד:

If at some point in the fairly near future just about every high school kid is going to have a device that connects to the Internet, how much longer can we ask them to stuff it in their lockers at the beginning of the day?

        I Don’t Need Your Network (or Your Computer, or Your Tech Plan, or Your…)

והתשובה לשאלה? אישית, די ברור לי שככל שהמכשירים שבידי התלמידים ילכו וישתכללו (ויעשו יותר ויותר זולים), הם, ולא המחשבים שבמעבדות המחשבים של בתי הספר, יהוו את התשתית ללמידה מידענות של התלמידים.

אז מה?


ברי באכנהיימר, בבלוג שלו A Plethora of Technology כותב על המספר העצום של מסרונים (SMS) שנשלחים מידי שנה. הוא מצטט מקור שמציין שטריליון הודעות SMS נשלחו בארה"ב ב-2008, ומחשב שמדובר ב-3000 מסרונים לאדם. אכן, מספר עצום. אבל האם יש לזה משמעות כלשהי? לפי באכנהיימר:

People are talking less and texting more. Do we have less to say? No.
 
Why then?
 
You can't talk in a classroom, at a business meeting, in a doctor's waiting room, or at the dinner table with your folks. (At least not without someone hearing you!)
 
You can however text in all the above locations sureptitiously (or even obviously) and quietly.
 
Granted, texting is a quick mode of communication that does have its time and place usefulness, but I submit that texting allows the user to communicate where society does not want them to.
 
If society did, they'd be talking.

        We Want To Communicate Where We Aren't Supposed To

יכול להיות. אבל באותה מידה אפשר להסיק שאנחנו מתנהגים בפומבי בצורה מתחשבת, ולא רוצים להפריע את הסובבים אותם עם רעש של דיבור. נדמה לי באופן כללי צריכים להסתכל על זה מזווית אחרת: אנחנו לא סופרים את מספר השיחות הפנים אל פנים שאנחנו מנהלים מידי יום (או שנה). הם מדברים, ואחרי שהם מגיעים לאוזני הנמען, גלי הקול מתפזרים באוויר. מפני שמסרונים הם מידע דיגיטאלי אנחנו חשים צורך לספור אותם, ולהפיק מהם משמעות. אבל סביר להניח שמזמן עברנו את השלב שבו היה בזה צורך, או טעם.

פעם קראנו לזה טלפון


מרשל קירקפטריק, ב-ReadWriteWeb כותב על התוכניות של אחת מחברות הטלפונים הניידים להשתמש במערכת ההפעלה של גוגל – אנדריוד. ההשתמעויות עשויות להיות מאד מרחיקות לכת.

There's no good reason for phones to continue to exist as distinct devices for voice communication. For all intents and purposes, there will be no phones in the future – only portable data devices used for all kinds of communication, voice being an equal partner with the web.

        Android Isn't a Phone OS Because in the Future There Will Be No Phones

וכמובן שבחינוך נרגיש את ההשתמעויות של הדבר – כאשר בידיו של כל תלמיד יהיה נמצא מכשיר שממש מחבר אותו לעולם, בית הספר יהיה חייב להשתנות.