גלים של אכזבה


כריס לוט איננו מתלהב מה-Wave של גוגל. הוא מעלה מספר נקודות תורפה שבוודאי מוכרות למשתמשים אחרים ששמחו לקבל הזמנה לכלי אבל אינם מרבים להשתמש בו. אבל מעבר לנקודות תורפה, הוא מצביע על בעיה עיקרית עוד יותר גדולה:

I thought Google Wave was a solution in search of a problem. It’s probably more accurate to say Google Wave is (thus far) a clumsy solution to a very small problem that can be productively solved with existing, better performing tools—including a few applications provided by Google itself.

לוט איננו מהסס לבקר את אנשי החינוך שחיכו בקוצר רוח ל-Wave ומיד התחילו לשאול כיצד אפשר לשלב אותו לתוך תהליך הלמידה:

The debut of highly hyped products like Google Wave tends to bring the worst out of many in educational technology, (sometimes inadvertently) confirming the unfortunate characterizations of my community by those outside. First are those who immediately start looking through the wrong end of the telescope and start conversations based on questions like “how can we use Google Wave in education?” It’s not that this is, at heart, the wrong question, but in posing it that way we appear to be the very “geeks obsessed with every shiny new toy” that many think we are.

        Google Wave Hype or Hope?

למרבה הצער, נדמה לי שלוט צודק – הנהירה של רבים מאיתנו אחרי Wave היא רק דוגמה אחת לנטייה להעמיד את הכלי לפני הלמידה.

גם אני לא יודע


מארק גוזדיאל (אליו הגעתי דרך סילביה מרטינז) כותב על ההרצאות שלו על תכנות, ועל מה שקורה לו כאשר הוא טועה בדוגמאות קידוד שהוא מראה לכיתה. הוא כותב על סיפור שסימור פפרט נהג לספר, ואני שמח מאד לצטט אותו גם אני:

Seymour Papert used to tell the story of helping a student make letters on a posterboard with one of the old-style robot turtles. When a research assistant entered the room, Seymour explained what he and the student were trying to do. The student suddenly stopped, looked at Seymour, and said, “You don’t know how to do this either?!?” Suddenly, the student launched into the problem and solved it.

        How do you create interactive computing lectures?

ואם כך, מהי בעיה אותנטית? בעיה שעליה גם המורה איננו יודע את התשובה!

לומדת ומלמדת


במשך בערך חמישה חודשים טרישיה בוק לא עדכנה את הבלוג שלה. אבל כאשר היא כן עושה זאת, כמו עכשיו, זאת חגיגה. היא אולי איננה מחדשת, אבל כושר הביטוי שלה מאפשר לה לתאר את ההשפעה של התקשוב על העבודה של מורים בצורה נהדרת:

I have found the momentum of teacher-initiated inquiry and discussion to be absolutely captivating. Day and night, teachers around the globe are tweeting, blogging, and meeting in real and virtual space to ask the important questions of our work. How can we offer our students access to our world, the world of words and writing, in my case; and to the world, the world beyond our classroom walls? We are asking ourselves what must stay in our rooms—critical thinking, creativity, communication, collaboration—and what must go—memorization, isolation and control. Nothing is textbook now, not even textbooks as more and more schools say goodbye to packaged information and hello to the burgeoning world of resources available at the touch of a button. While we are in the business of having answers, it is our questions that matter most at present.

        Oh, Say, Can You, Lisa See?

בוק מדגישה שהיא איננה רק מלמדת, אלא לומדת – כל הזמן. והדוגמאות שהיא מביאה ללמידה שלה, ושל תלמידיה – במידה רבה בעזרת הטכנולוגיה – ראויות להפצה.

ובכל זאת, השינוי מתרחש


ריצ'רד ווג'וודסקי כותב על פתיחת שנת הלימודים בבית הספר בו הוא מלמד. הוא מגלה שמורים רבים פתוחים לשימוש בכלי Web 2.0, ובמיוחד ב-Twitter, למרות שבעבר הלא כל כך רחוק התייחסו לכלים האלה בספקנות ובחשד.

Six years ago, we were talking about MySpace like it was a den of thieves just waiting to swallow up our children. Today, the principal is Tweeting and the Rugby team and Film Club have their own Facebook pages.
 
Now, we just got to get it right. Keep the ship on its course.

        Twitter Has Arrived (if you didn't notice…)

אין זה אומר שבהמשך השנה יתמידו בשימוש בכלים, אבל אין ספק שמדובר בהתחלה מעודדת.

וחשבנו שמורים יאמצו את הכלים ההם?


ריצ'רד ווג'וודסקי כותב על משחקי מחשב "חינוכיים", או על מה שנחשב למשחק מחשב חינוכי בתקופה שהוא היה תלמיד, בשנות ה-80. הוא מדגיש שעל פי רוב אלה היו משעממות מאד, ובוודאי לא סייעו ללמידה. ובהכללה לשימושי מחשב "חינוכיים" נוספים באותה תקופה, הוא כותב שאין זה מפתיע שמורים שומעים את ההתלהבות של חסידי התקשוב וחושבים שבוודאי מדובר באותם היישומים שהכירו לפני שנים.

This is the reason so many of our colleagues think we are full of it. Because for thirty years, we shouted to them about glorified typewriters, calculators, and overhead projectors. And then we're surprised when they show reluctance to try out social technologies.
 
We need to be careful about preaching to each other and thinking that the excitement we feel is shared by all of our colleagues. What we need to do is have an open discussion with our colleagues and admit that much of what we have considered beneficial educational technology in the past has in fact primarily been our own excitement dressed up as a learning paradigm.

        The Boy Who Cried Tech

והיום – כאשר יש באמת סיבה טוב להתלהב מהתקשוב שעומד לרשותנו, כבר קשה לשכנע שמשהו השתנה. וחבל.

האתר חסום? בקש עזרה מתלמיד!


ג'וסטין רייך כותב בוושינגטון פוסט על כך שיישומים לחסימת אתרי אינטרנט למיניהם בבתי ספר אינם מצליחים לחוסם את הגישה של התלמידים, אבל דווקא גורמים למורים לוותר על השימוש בחומרי לימוד טובים כאשר הם נתקלים בקשיים בהגעה לאתרים האלה. הוא מוסיף:

Ask teachers about how to get around filters and a frequent response is, "I have no idea." The next most-common response: "I have no idea, but when I need to get to a blocked site, I ask a student for help."

        In Schools, a Firewall That Works Too Well

רייך מציין, כצפוי, שאין תחליף לחינוך. במקום לחסום, עדיף לעזור לתלמידים ללמוד. אין כאן חדש, אם כי אין זה אומר שדבריו אינם נכונים.

זה לא תמיד בא בטבעיות


קנדס שיבלי בדרך ל-NECC, הכנס השנתי המרכזי בתחום טכנולוגיות בלמידה בארה"ב. לקראת הכנס היא מזכירה לעצמה שלא כולם שחיינים טבעיים. הרוב מאיתנו צריכים להתמודד עם קשיים ועם פחד. והיא כמובן מוצאת דמיון בין השחייה לבין הדרך שמורים לומדים להתמודד עם טכנולוגיה:

Water is not a natural place for human beings, but we can gain a feel for it. Some gain it faster that others, but even the nervous child who falls in by mistake will learn to move about using a comfortable stroke to get where he wants to go, given the right encouragement and support.The swimmers among us owe our time and support to those less comfortable so everyone can find a “feel” for the water. Stop and try to recall the panic you felt at falling in. Remember watching your child or a neighbor who genuinely believed that he/she would NEVER be able to move through water. Think about those you know (maybe it’s you) who swim only with their faces OUT of the water, safe and dry. Their head-out style wastes energy, but it is what they know. They can change it, but each one’s needs will be different and each will require encouragement, time, and a chance to “feel” the water.
 
As we go to NECC, edtech-swimmers all, we should remember the swimmers’ obligation to share the feel of the water and find ways to make it part of our “swim practice.”

        The Swimmers’ Obligation

היא כמובן לא הראשונה לציין את הנקודה הזאת, אבל צריכים, כנראה, לזכור אותו לעתים די קרובות.

תנאי הכרחי … אבל בכל זאת לא מספיק


ריצ'טרד ווג'וודסקי קובע כלל מאד חשוב בנוגע לשימוש בתקשוב בבית הספר:

Because before you integrate technology into your classroom, you've got to integrate it into your life.

אבל הוא לא מסתפק רק בהכרזה הזאת, אלא מוסיף מרכיב שהוא אולי לא פחות חשוב – המורה אכן חייב לשלב את התקשוב לתוך חייו ה-"פרטיים", אבל הוא צריך לעשות את זה בהתאם לצרכים שלו, ולא מפני שבהשתלמות זאת או אחרת, או בתכתיב זה או אחר של הפיקוח מכריזים שזה חובה:

And you should only integrate it into your life in ways that you need and/or want to. The worst thing we can do as a society is to force people into the use of technology — particularly social technologies — via training and tech mandates.

        Hire Geeks

כמובן שהמצב שבו מורים בהשתלמות "לומדים" כלי וכמעט מיד אחרי-כן שוכחים אותו, או פשוט עוזבים אותו, מוכר היטב. ללא ספק, במידה רבה זה נובע מכך שהכלי לא עונה על צורך אצלם. אך מה לעשות, ולעתים קרובות מדי עד שמבינים מה כלי באמת יכול לעשות, לא מזהים את הצורך בו. לכן, ווג'וודסקי צודק … אבל העסק לא כל כך פשוט.