כיסוי תחת ושמו "הערכה"


מולי וורתן (Molly Worthen) מבקרת את המרדף של מוסדות להשכלה לגבוהה אחר Learning Outcomes – תוצאות, או תוצרי, למידה. היא מזהה את מקורות המרדף הזה בצמצוך כספי הציבור שמגיעים למוסדות האלה, ובצורך להצדיק את קיומם. נוצר מצב שבו מוסדות שפעם עסקו בהשכלה מתמקדות כמעט באופן בלעדי בהכשרת כוח העבודה של מחר.
But the ballooning assessment industry — including the tech companies and consulting firms that profit from assessment — is a symptom of higher education’s crisis, not a solution to it. It preys especially on less prestigious schools and contributes to the system’s deepening divide into a narrow tier of elite institutions primarily serving the rich and a vast landscape of glorified trade schools for everyone else.?”
תוצאה נוספת היא ניפוח הביורוקרטיה הניהולית במוסדות האלה – ניפח שעולה כסף שאין להם, למטרה שזרה לרוח ההשכלה הגבוהה. וורתן מוסיפה:

Producing thoughtful, talented graduates is not a matter of focusing on market-ready skills. It’s about giving students an opportunity that most of them will never have again in their lives: the chance for serious exploration of complicated intellectual problems, the gift of time in an institution where curiosity and discovery are the source of meaning.

The Misguided Drive to Measure ‘Learning Outcomes’

אין ספק שרצוי לבדוק אם סטודנטים לומדים את מה שמנסים ללמד אותם. אבל תעשיית ה-Learning Outcomes, שעל פי רוב מתעלמת מהקשיים הכלכליים של הסטודנטים שמבקשים ללמוד ובמקום זה מאשימה את העדר החריצות שלהם או הכישורים הירודים של המרצים, איננה הדרך.

מה בוחנים המבחנים?


קתי דייווידסון איננה מרוצה משיטות ההערכה (מבחנים סטנדרטיים) הנהוגות היום בבתי ספר. היא כותבת שכאשר היא מבקרת את השיטות האלו היא פוגשת שתי הערות שונות. מצד אחד, טוענים שצריכים לדבוק בשיטות אובייקטיות כגון מבחנים סטנדרטיים כדי לפתח מדענים איכותיים. אבל מצד שני, אותם אנשים מבכים את המצב העגום של המדעים היום, ואת העדר היכולת של מערכת החינוך להוציא אנשי מדע. דייוודסון רואה קשר בין שתי הטענות האלו:

But now let's put those two arguments together. What if it turned out that our "rigorous" standardized, multiple choice form of testing–in all fields, including science and math–selected out those who do well on standardized tests but who lack precisely the forms of inquisitive, inductive, hypothetical reasoning and willingness to tirelessly test out a hypothesis that is the basis of the experimental method and exactly what science demands? In other words, what if the supposedly scientific or objective testing methods branded as excellent selects for those who do not possess intuitive, subjective, relentlessly inquisitive thinking abilities? What if standardized testing penalizes the child who has the inquisitive, doubting mind necessary to be a good and, sometimes, a great scientist?

        Think Like Einstein

המסקנה ברורה – המבחנים הסטנדרטיים פשוט אינם בוחנים את היכולות שאנחנו מבקשים לפתח באנשי מדע. מי שיודע לענות על מבחן איננו בהכרח יודע לחשוב באופן יצירתי. אבל כולם, כמובן, יודעים את זה, נכון?

כך מגדילים את אוצר המילים?


גרי סטייגר מעלה לבלוג שלו מאמר שהוא פרסם לראשונה ב-2002. למרבה הצער, הוא עדיין תקף. סטייגר כותב על הדגש באוצר מילים בבתי הספר, במילים הרבות שבדרך כלל ללא הקשר אמורים ללמוד.

I’m always amazed by the emphasis placed on vocabulary at Back-to-School Night. My kids’ teachers tell us how many words the kids need to memorize each week and how many points they will “earn” for this lower-order thinking skill. I once asked a middle school language arts teacher if the vocabulary words assigned came from the context of what the kids are reading or studying. She looked quizzically at me and replied, “No. No context.” I then asked about the origin of these mysterious word lists and she said, “another teacher gives them to me.”

סטייגר מזכיר לנו שעוד לפני שהם הלכים לבית הספר ילדים מסוגלים ללמוד מילים חדשות בקצר מסחרר, ואילו כאשר "מלמדים" מילים חדשות בבתי הספר מנסים להקנות מילה אחת ביום. משהו, לדבריו, פשוט לא תקין כאן:

It occurred to me that if the innovative “Word of the Day” program had a 100 percent success rate, kids would learn 180 new words annually. I believe that gerbils are capable of learning more words per year. By the age of six kids have a vocabulary of about 10,000 words. Their vocabulary then experiences a median growth rate of approximately 3,500 words per year for the next 10 years. Vocabulary remains easy to teach and difficult to learn by being taught.

        Word of the Day

המציאות שסטטיר מתאר באמת קומית מאד … כל כך מצחיק שבא לנו לבכות.

ניבוי די מדוייק


מייק קלונסקי מביא נתונים מהבלוג Economix של הניו יורק טיימס. מתברר ששוב, קיימת קורלציה די מדוייקת בין הציונים של תלמידים במבחני ה-SAT לבין ההכנסות של משפחות התלמידים. מגיב אחד בבלוג של קלונסקי מנסה לפרש שאנשים חכמים יותר נוטים להרוויח יותר, ושתלמידים עם הורים חכמים יותר משיגים תוצאות טובות יותר במבחנים. קלונסקי משיב:

If that's the case, why do we need to do all this testing? Why don't we just grade students on the basis on their parents' income tax statements?

        Economics of testing

הוא בוודאי צודק – בדרך הזאת יכולנו לחסוך הרבה כסף שמתבזבז על מבחנים שתוצאותיהם די ידועים מראש.

תלמיד הוא כמו טייס?


דייוויד ורליק מצטט מכתבה באתר של עיתון מקומי של אדמונוטון שבאלברטה, קנדה. הכתבה עוסקת במבחנים סטנדרטיים ומביא את דבריו של ד"ר פסי סאלברג, איש חינוך בכיר שמדווח על הנסיון של המדינה שלו, פינלנד, במבחנים כאלה. אין זה מפתיע שסאלברג איננו משוכנע שהמבחנים האלה באמת מקדמים את הלמידה של התלמיד.
 
בהמשך הכתבה מצטטת ד"ר דייוויד ברלינר, פסיכולוג חינוכי באוניברסיטה של אריזונה. בדבריו אפשר למצוא הבחנה מעניינת וחשובה בנוגע לערך של מבחנים סטנדרטיים:

There are times when high-stakes testing is necessary… For example, I would not want a pilot flying a plane unless he has passed all his pilot exams. But when high-stakes testing is applied to kids and can mean that they will not graduate and that teachers can get fired, this is a different situation all together.

        Standardized Testing: Who can unlearn all the facts that I’ve learned?

אכן, יש משהו מוזר ולא הגיוני בציפייה שתלמיד בבית הספר חייב להבחן באותה דרך שנבחן טייס, או רופא מנתח, או אפילו עורך דין. מערכת חינוכית שאיננה מבחינה בהבדל בין המצבים האלה איננה משרתת את הלקוחות שלה – ההורים והתלמידים.

מה? מבחנים אינם הכרחיים ללמידה?


דרך הבלוג Schools Matter הגעתי לדיווח באתר חדשות אוסטראלי על הרצאה של פירג'ו סינקו, חברה במשרד החינוך הפיני בכנס בכנס שנערך באוסטראליה:

Ms Sinko says national testing can be harmful for teachers.
 
"If teachers are not feeling that [students] are on their side, that they are against their work, and tests are taking too much time and they are teaching for tests nor for kids … I think that it's not reasonable," she said.

        National testing hurts teachers: expert

טוב, מדובר בפינלנד הרחוקה, אבל … משום מה היא מופיעה בפיסגת הטבלאות של הישגים במבחנים בינלאומיים. אולי בכל זאת הם יודעים משהו שם?