הכלים שמשלימים אותנו

אנדי קלארק נחשב אחד ממדעני הקוגניציה המובילים. רעיונותיו מצביעים על המגבלות של הבינה המלאכותית – "מוח" שאיננו מחובר לגוף ואיננו מכיר את העולם דרך הגוף. ברובד "פשוט" יותר התפיסה של קלארק גם מראים לנו שהכלים הקוגניטיביים שלנו באמת מרחיבים את היכולות שלנו:
He believes that the mind extends into the world and is regularly entangled with a whole range of devices. But this isn’t really a factual claim; clearly, you can make a case either way. No, it’s more a way of thinking about what sort of creature a human is. Clark rejects the idea that a person is complete in himself, shut in against the outside, in no need of help.

The Mind-Expanding Ideas of Andy Clark

רעיונות כאלו אינן חדשות. הם מופיעים בספרות החינוכית בצורה זאת או אחרת כבר יותר מעשרים שנה. אבל תמיד נעים לראות שאנשים שבחזית המדע מבטאים אותם.

להשקיף לתוך ים המידע


אין חדש באמירה שטכנולוגיות הן בסך הכל כלים שמגבירים את היכולות הבסיסיות שלנו. ובמשך לפחות דור מדברים לא רק על יכולות פיסיות אלא גם קוגניטיביות. ובכל זאת, כאשר מנסחים יפה – כדאי לצטט. ריצ'רד ווג'וודסקי כותב שהוא איבד את המשקפיים שלו, ושהאבידה הזאת המחישה עד כמה הוא תלוי בהם כדי לתפקד. האבידה מובילה להרהור בנוגע לכלים אחרים:

But had some time-traveling ophthalmologist stumbled upon me with a pair of spectacles, I pretty soon would have become addicted to 20/20 vision. And I'd be better off for it.
 
And so it goes for the technologies of the Digital Age. I can get by without email and Twitter just like I can get by without my glasses. But you won't find me getting near the (information) highway. Which means you won't find me getting far from my immediate safety zone.
 
Our new crowdsourcable communications tools help put the global network into better focus. And they quickly prove to improve one's life in little ways (which then can add up in big ways).

        On Losing a Pair of Eyeglasses

ונדמה לי שלא מדובר רק בפוקוס, אלא גם בחשיפה ובנגישות. יש המון מסביבנו שיכול להיות לנו ליעיל, אבל בלי הכלים המתאימים, לא נוכל להחשף אליו, ולראות בכלל שהוא שם.

הכלי – ושימושו


שרה הוריגן מדווחת על יום עיון בהדרכתה בו היא שמה לב שמספר משתתפים התחילו להתלונן שמדובר ב-"עוד מפגש משעמם של VLE" (סביבת למידה וירטואלית). היא שאלה את עצמה למה אנשים מתמקדים בכלים, ולא בדרך שבה משתמשים בהם, וניסתה לכוון את המשתתפים להכיר בכך שהכלי איננו העיקר:

It's funny how quick we are to blame an environment and forget that inspiring teaching and learning is about the people and the players. As adults we look at an empty cardboard box and see it as a storage device. Somewhere to put 'stuff'. As children we looked at that same cardboard box and saw a plane. A car. A train. An adventure waiting to happen. What happened to our own creativity? It seems like we get confronted by a 'virtual learning environment' and think that's enough. The learning will happen regardless of the effort we put into it. Wrong! So, so wrong! When eLearning works, it's an amazing, interesting, vibrant, evolving, engaging, rich space. When it's just a shell. A place to download PowerPoints… boy oh boy is it a sad bag.

        On boring VLEs

למען האמת, הסביבות ה-"וירטואליות" יכולות להיות די משעממות, וקשה להתלהב מהם (והוריגן עצמה מודה בכך), אבל הדבר החשוב הוא, כמובן, מה עושים באותה סביבה.