חלום התרגום ושברו

ניג'ל קנדל כותב על מוצר חדש של גוגל – אוזניה מתרגמת. על פניו מדובר בהמצאה נפלאה שמאפשרת לנו לחבר טכנולוגיה זעירה לאוזן ובתוך כדי האזנה לשפה כלשהי לקבל, אופן מיידי, תרגום לשפה שלנו. קנדל מטיל ספק ביכולת של מכונה, משוכללת ככל שתהיה, "להבין" את הדקויות שבתחביר, שלא לדבר על המרחב התרבותי שמתוכו שפה צומחת:
But at least when humans fail in their translations, they are usually making some attempt to understand what it is they’re translating. To really screw things up, you need a computer.

Google’s translation headphones are here, and they’re going to start a war

לא פעם יש יתרונות ביכולת שלנו לא לגמרי להבין את כוונת הזולת, ובגלל הקושי לעשות זאת אולי באמת ליצור קשר אנושי.

מה שטוב בשבילי, איננו בהכרח טוב בשבילנו

במידה רבה מאד הטכנולוגיות החדישות שמציפות את חיינו משרתים את הפרט על חשבון הכלל. שירותים כמו Uber ואלה שמבקשים להיות ה-"Uber for …" בהחלט מקלים עלינו באופן אישי, אבל במחיר ציבורי שמעטים לוקחים בחשבון. איאן בוגוסט כותב על התופעה הזאת, וטוען שמדובר בתפיסה מכוונת:
The technology sector’s global conquest rests partly on its total unconcern for the real-world impact of its products and services. Tesla beta-tests its “autopilot” semiautonomous mode on public roads because it can get away with doing so. Google Maps and Waze optimize for the fastest trip, no matter what effect those routes might have on traffic or safety. Amazon has evaded responsibility for damages, injuries, and deaths caused by its delivery network by presenting it as arm’s-length contractors, even as the retail giant imposes pressure to increase the speed and volume of distribution. Technology firms cover their exposure to risk the same way they create it: through willful ignorance.

הוא כותב שכאשר התופעה הזאת נעשית רחבה כפי שהיא נעשית אנחנו מתרגלים למצב שבו אנחנו מתמקדים בבעיות שמעסיקות אותנו באופן אישי, ומאבדים עניין בפתרון כללי, חברתי:

The industry has undoubtedly improved people’s individual, private lives—that’s the business model. But it has not necessarily benefited their communal ones. The vision of the future that firms such as Uber, Amazon, and Facebook have grown rich selling is a decidedly individualist one: Get a ride just for you, wherever you are, via Uber. Receive almost any product tomorrow, without leaving home, from Amazon. Hear from only the people and groups you choose on Facebook. Technology products can improve health and safety, but largely at the personal level: carrying a cellphone for emergencies, or wearing a fitness tracker to motivate regular exercise. Solving one’s own problems can de-escalate interest in solving communal ones.

Technology Sabotaged Public Safety

אפשר היה לחזות שדבר כזה יקרה, אבל אנחנו כנראה הסתנוורנו על ידי ההבטחה של הקלה אישית שכל כך יפה נוצצה לנו.

לא רק מפני שחוששים להיות לבד


ג'ורג' סימנס מגיב למאמר של ויליאם דרסיאביץ – The End of Solitude – באתר של הכרוניקל להשכלה גבוהה. הוא מציין שיש בו הרבה שאיתו הוא מסכים, ובכל זאת, יש יותר מדי הגזמות:

My uneasiness with being disconnected is not due to social reasons. A large part of my thinking happens in conjunction with the internet – I’m constantly searching citations, sources, articles, resources I’ve tagged, and more. My connectivity is not only socially to other people, but intellectually to the work of others (much like reading a book is an intellectual connection to an author).

        The End of Solitude

ההערה הזאת של סימנס חשובה מאד. התקשורת האינטרנטית של היום איננה רק כדי לשמור על קשר "חברתי". היכולת שלנו לחשוב, להרהר, לבחון רעיונות ועוד קשורה באופן הדוק לתקשורת. ואין סיבה להתבייש בזה.