דרכים שונות להרוויח


סטיבן דאונס משיב למישהו ששואל כיצד אמנים/סופרים/יוצרים יוכלו להתפרנס אם אפשר יהיה לקבל (להוריד) את מה שהם יוצרים בחינם. דאונס כותב שקיימות מספר דרכים לקבל החזר על ההשקעה שלו, מסביר שאנשים רבים מקבלים משכורת על עבודה יוצרת, ומביא את עצמו לדוגמה. הוא מוסיף:

What don't I get? Filthy rich. There's never going to be a million dollar payday in my life – no album that goes platinum, no book that hits the best-seller list. But you know what? I'm OK with that – because giving up the decent life I have for a longshot like fame and riches is a sucker's game. And for those of us who do anything outside popular culture – anything philosophical, academic, esoteric, radical or fringe – fame and fortune will never ever happen. Not only would I have to give up my nice home and salary, I would have to give up the things that really matter to me – my art, my creativity – to play this sucker's game. It`s not worth it.

        Paying For Art

אפשר להתווכח על הצורך לשמור על זכויות יוצרים כדי להבטיח פרנסה, אבל קשה להתכווח עם העובדה שהערך בחיים הגונים ברוב המקרים גדול יותר מאשר בהתעשרות.

שאלה של נגישות תרבותית


לורנס לסיג, במאמר די מקיף על השינויים שלדעתו דרושים בחוקי זכויות יוצרים, כותב על המקום המיוחד של הספריה בתרבות שלנו. הספריה מאפשרת לנו גישה חופשית לתרבות שלנו.

This freedom gave us something real. It gave us the freedom to research, regardless of our wealth; the freedom to read, widely and technically, beyond our means. It was a way to assure that all of our culture was available and reachable–not just that part that happens to be profitable to stock. It is a guarantee that we have the opportunity to learn about our past, even if we lack the will to do so. The architecture of access that we have in real space created an important and valuable balance between the part of culture that is effectively and meaningfully regulated by copyright and the part of culture that is not. The world of our real-space past was a world in which copyright intruded only rarely, and when it did, its relationship to the objectives of copyright was relatively clear.

        For the Love of Culture

אבל כמובן שהיום אנחנו מתייחסים ל-WWW כספריה ענקית, והחופש הזה לצלול לתוך התרבות נמצא בסכנה.

לא רק צרכנים


סקוט לסלי מדגיש שבעלי זכויות יוצרים רוצים שנחשוב שמדובר בזכות שקיימת ממש מאז ומתמיד, למרות שמדובר, בעצם, ביצירה די מודרנית. הגישה הזאת מגובה בכסף רב ובעורכי דין מקצועיים, וכתוצאה מזה אנחנו מקבלים את הפירוש שלהם כאילו שהוא הפירוש היחיד.

But I am getting tired of people blindly accepting the official line of copyright and intellectual “property” as some sort of eternal right, rather than the modern (and increasingly faltering) invention it is. The relationship between “content,” “owners,” “culture” and “folk” morphs and fluctuates over time, and whilst the people who have built up whole industries on selling you content would have you believe that the only role you have is as a consumer, an empty vessel into which they can pour their contenty goodness, it’s time we fought back.

        There’s a war goin’ on here, donchaknow?

לסלי עוזר לנו לזכור שזכויות יוצרים הן חלק ממכלול תרבותי, מכלול שבו מי שהיום מוגדר כצרכן בלבד בעצם צריך להיות גם יצרן שמסוגל להשתמש בנכסים תרבותיים על מנת לקדם ולפתח אותם.

אכן, דרך חיים


דייוויד ויינברגר התבקש על ידי TUCOWS להציג עמדה בנוגע לזכויות יוצרים לכבוד דיון קנדי בנושא. ויינברגר איננו מתנגד לזכויות יוצרים, אבל הוא מערער על כך שהארכת תוקפם של זכויות, או מתן תגמול גדול יותר לבעלי זכויות יכולים לעודד או לדרבן יצירה תרבותית.

Whether it’s Walt Disney recycling the Brothers Grimm, Stephen King doing variations on a theme of Bram Stoker, or James Joyce mashing Homer up with, well, everything, there’s no innovation that isn’t a reworking of what’s already there. An innovative work without cultural roots would be literally unintelligible. So, incentives that require overly-strict restrictions on our use of cultural works directly diminish the innovativeness of that culture.

        Copyright’s Creative Disincentive

מדובר בנושא קרוב לליבי, וכמו-כן גם הגישה של ויינברגר. אולי אין כאן שום דבר חדש, אבל טוב לראות ניסוח ברור כל כך של העמדה הזאת.

אתם נהנים … אנחנו מרוויחים


אני מודה, זאת איננה תלונה. אינני יכול להתלונן על כך שגוגל מחפשים דרכים להרוויח מ-YouTube, ואם הם עושים זאת תוך כדי כך שהם מקנים לי הנאה, מה רע בזה? ואפשר להוסיף שבעצם, עד עכשיו YouTube לא הצליח להפוך את מאות מיליוני הביקורים אצלו לרווחים, ואולי בגלל זה גוגל יכלו לחשוב שזה הופך את המיזם ללא כדאי.
 
והנה, בעקבות סרטון שזכה למיליוני צפיות תוך שבוע אנחנו מגלים שאולי יש אפשרות להרוויח.

One of our main goals at YouTube is to help content creators effectively make money from the distribution of their content online. That they can do so in a way that brings artists and our community together to create fun, spontaneous and inspiring works, is one of the best and most exciting things about YouTube.

        I now pronounce you monetized: a YouTube video case study

אבל אולי מה שהכי מעניין בפוסט הקצר הזה בבלוג הרשמי של גוגל הוא שהפיסקה הקצרה המצוטטת כאן באה בסיום דיון על כיצד חברת סוני הרוויחה מסרטון ריקוד החתונה. לפי סדר הכתוב, החלק המרגש (לפי דבריהם) בא רק אחרי החלק הקשור לרווחים. וחשוב גם לזכור שהרווחים של חברת סוני באו לא מפני שהם תבעו את מי שהשתמש בשיר שעליו יש לה זכויות ללא אישור, אלא מפני שהם אישרו את השימוש … והצופים קנו את השיר.

למי הזכויות האלו?


דרך הבלוג של טים סטאמר נחשפתי לפרשה מעניינת שמצביעה על הסיבוכים שבהם נושא זכויות יוצרים נתקל היום. הגלריה הלאומית לדיוקנים (הבריטית) מאיימת לתבוע את ויקיפדיה על כך ש-3000 דיוקנים באוסף הועלו לאנציקלופדיה הזאת. אבל … למרות שלגלריה יש זכויות על הציורים, הזכויות תקפות בתוך אנגליה, ולא מחוצה לה. לכן, לא ברור שוויקיפדיה זקוקה לאישור כדי להשתמש בתמונות (על הפרשה באתר ה-BBC). ולכן, נשאלת שאלה מעניינת:

So, should a publicly-funded museum in the UK have the right to prevent a US-based non-profit web site (fast becoming an international public utility) from using images of works that are already posted on the museum’s web site and carry no copyright restrictions outside of the country?

        International Digital RIghts

מה לעשות … האינטרנט באמת מסבך נושאים כמו זכויות והיכן הן תקפות.

עורך דין יקר כמעט תמיד ינצח


ג'ון קונל מדווח על תביעה משפטית שאליה נקלע בלוגר שמעלה הקלטה של תוכנית רדיו איתו הוא מבקש להתעמת.

It is hard to believe there are so many toiling in the old media who still do not get the new media – when will they realise that heavy-handed lawyers’ letters solve nothing, and usually make matters worse (for them)? They suppress legitimate debate on one part of the Web and it simply pops up in ten other places.

        Send in the Lawyers….

קונל מסבירה שהבלוגר הסביר שהוא לא רצה לצטט רק קטעים נבחרים מהתוכנית, על מנת שלא יחשבו שהוא מוציא דברים מהקשרם. די ברור שהתביעה איננה באה כדי לשמור על זכויות יוצרים, אלא כדי להשתיק ביקורת.

ומה לגבי גישה חופשית?


רוברט דרנטון, בין היתר המנהל שהספריות של אוניברסיטת הרווארד, סוקר את האווירה התרבותית של המאה ה-18. הוא מוצא פריחה ופתיחות תרבותית, אבל גם צד פחות מלבב:

The personal conflicts were compounded by social distinctions. Far from functioning like an egalitarian agora, the Republic of Letters suffered from the same disease that ate through all societies in the eighteenth century: privilege. Privileges were not limited to aristocrats. In France, they applied to everything in the world of letters, including printing and the book trade, which were dominated by exclusive guilds, and the books themselves, which could not appear legally without a royal privilege and a censor's approbation, printed in full in their text.

        Google & the Future of Books

בהמשך הוא בוחן את ההסכם שהושג עם גוגל בעניין הדיגיטאציה של ספריות אקדמיות, ומעלה שאלות קשות בנוגע לעתיד הנגישות החופשית.