רצוי להבחין ביניהם


לארי קובן כותב על מורים, ומבחין בין "מורים טובים" לבין "מורים מוצלחים". הוא מציין שהוראה "טובה" מפתחת ערכים ומבוססת על תפיסות פדגוגיות בריאות. לעומת זאת, "הוראה מוצלחת" היא הוראה שמשיגה את המטרות שהוצבו לפני המערכת הלימודית.

For the past quarter-century, however, policymakers and politicians have chopped, grated, and mixed together the goals of schooling into a concoction seeking to make education an arm of the economy. They scan international test scores, focus on achievement gaps, and boost teacher pay-for-performance plans. This policy direction has shoved the notion of “great” teaching into one corner of the ideological debate and thoroughly erased the distinction between the “good” and “successful” in teaching. Now “great” teaching means test scores go up and students go to college. A big mistake.
 
Why a mistake? Erasing the distinctions between “good” and “successful” teaching muddles policy prescriptions seeking to improve how teachers teach and what students learn.

        “Great” Teachers?

קובן איננו טוען שאחד מאלה טוב יותר מאשר האחר. הוא בעד "הוראה טובה" שגם מצליחה. אבל הוא חרד שכאשר אנחנו מטשטשים את ההבדלים ביניהם אנחנו מתקשים להתמקד במה שאנחנו באמת רוצים להשיג בהוראה שלנו.

זאת לא תמיד ברכה


ג'ורג' סימנס מציין שאיסוף נתונים נרחב נעשה למרכיב חשוב מאד בכל תחום בחיים שלנו. ואנחנו, כמובן, משאירים נתונים בכל מקום. הוא מביא כדוגמה ההבדל במידע עלינו שאנחנו משאירים אחרינו כאשר אנחנו משלמים בכרטיס אשראי במקום במזומן. הדבר אפשרי גם בחינוך:

Similar data trails are left by learners online. Universities – whether for lack of vision or concerns over privacy laws – have done little to improve their practices through better data collection and dissemination. Usually, educators only get as far as looking at LMS login records to see how often a student logged in or how many posts they read. Educational analytics is a poorly developed field. Maybe that’s good, though. To date, most universities have been ineffective at creating compelling visions of new approaches to teaching and learning. Better data collection might only result in perpetuating existing pedagogical models.

        Data is all

היום נהוג להסכים שככל שמרבים בנתונים, ניתן לשפר את איכות ההוראה מפני שכך מתאימים את החומר הנלמד לצרכי הלומד. מצד שני, נדמה לי שסימנס צודק – קיימת סכנה אמיתית שאיסוף מאסיבי של נתונים ישרת את המשך שיטות ההוראה הקיימות.

לומדת ומלמדת


במשך בערך חמישה חודשים טרישיה בוק לא עדכנה את הבלוג שלה. אבל כאשר היא כן עושה זאת, כמו עכשיו, זאת חגיגה. היא אולי איננה מחדשת, אבל כושר הביטוי שלה מאפשר לה לתאר את ההשפעה של התקשוב על העבודה של מורים בצורה נהדרת:

I have found the momentum of teacher-initiated inquiry and discussion to be absolutely captivating. Day and night, teachers around the globe are tweeting, blogging, and meeting in real and virtual space to ask the important questions of our work. How can we offer our students access to our world, the world of words and writing, in my case; and to the world, the world beyond our classroom walls? We are asking ourselves what must stay in our rooms—critical thinking, creativity, communication, collaboration—and what must go—memorization, isolation and control. Nothing is textbook now, not even textbooks as more and more schools say goodbye to packaged information and hello to the burgeoning world of resources available at the touch of a button. While we are in the business of having answers, it is our questions that matter most at present.

        Oh, Say, Can You, Lisa See?

בוק מדגישה שהיא איננה רק מלמדת, אלא לומדת – כל הזמן. והדוגמאות שהיא מביאה ללמידה שלה, ושל תלמידיה – במידה רבה בעזרת הטכנולוגיה – ראויות להפצה.

בכל זאת יש בה משהו


סטיבן דאונס מגיב לכתבה ב-Chronicle of Higher Education שבצורה אופיינית לכתב עת/אתר הזה מדווח על נסיונות של הוראה מקוונת, אבל דואג למצוא בה פגמים. לשם דוגמה דאונס מצטט את סיום הכתבה, ומוסיף הערה משלו שמאיר את הנושא באור טיפה אחר:

"You are going in for major heart surgery. How many of you want the cardiologist to have gotten his/her degrees from excellent online education program?" (For those actually convinced by that line of reasoning, may I offer: you're a passenger in an airliner. How many of you would want a pilot who studied in a flight simulator?" Right, and the rest of you can contemplate how pilots can practise landing in the Hudson in real life.

        Chronicle Readers Debate the Merits of Online Learning

אפילו אם הלמידה באמצעות סימולטור איננה בדיוק "למידה מקוונת", הדוגמה של דאונס בהחלט מראה שאולי בכל זאת יש בה יתרונות.

הכל טכנולוגיה


במסגרת אחרת כבר התייחסתי להצעה של מרצה באוניברסיטה בטקסס ללמד "ביערום". שמחתי לגלות של התגובות של בלוגרים חינוכיים אחרים די דומות לשלי. דייב פארי, בתגובה שלו, מדגיש שאין דבר כזה הוראה ללא טכנולוגיה.

For, any teaching practice requires technology. Are we to imagine that these luddite professors disallow paper and pen from class? “Students should not take notes in class, the technology gets in the way of discussion.” Are we to imagine that they do not allow books in class? “No books, they get in the way of discussion.” Books, paper, pen, desks, chalkboards, whiteboards, all of these are technologies. In fact clothing itself is a technology, so if a professor really wanted to be against technology he would have to give up his tweed jacket and bow tie, because as a technology this might get in the way of the students learning, instead really go “naked” so as to better connect with the students.

        On What it Would Mean to Really Teach “Naked”

אחרים מדגישים שחובתם של מורים ומרצים לחשוף צעירים לשימוש נבון בטכנולוגיה, והם בוודאי צודקים. אבל ביסודי של דבר, הנקודה העיקרית היא שפשוט אין דבר כזה "להוציא את הטכנולוגיה" מהכיתה. השאלה היא כיצד לנצל אותה בתבונה.

על כוחו של הבלוג


דן מאיר מהרהר על ההתפתחות שלו כמורה מאז שהוא התחיל ללמד בשנת 2003. הוא מציין שמה שהתשנה איננו סתם סגנון ההוראה, אלא אישיותו, צורת החיים שלו. בתגובות מישהו שואל מה גרם לשינוי. הוא משיב:

In a word: “blogging.”
 
In seven words: “blogging and probably using a digital projector.”
 
The digital projector opened up my classroom and practice to visuals, which was a profound, if rocky and still ongoing transition.
 
But blogging was the cheapest, most risk-free investment I could have made of my personal time into my job. You start by writing down things that are interesting to you, practices you don’t want to forget. And then you start trying new things just so you can blog about them later, picking them apart, and dialoging over them with strangers. Periods of stagnancy in your blogging start to correspond to periods of stagnancy in your teaching. You start to muse on your job when you’re stuck in traffic, in line for groceries, that sort of thing. That transformation has been nothing but good for me and it all began on a free Blogspot blog.

        How Do I Expedite This Process?

אני מניח שמאיר, כפי שעוד מישהו בתגובות מציין, היה כבר פתוח לרפלקציה עוד לפני שהוא התחיל לכתוב בלוג. אבל אני גם בטוח שאינטנסיביות הרפלקציה היא פונקציה של הכתיבה לבלוג. ועל כך אפשר רק לברך.

תנאי הכרחי … אבל בכל זאת לא מספיק


ריצ'טרד ווג'וודסקי קובע כלל מאד חשוב בנוגע לשימוש בתקשוב בבית הספר:

Because before you integrate technology into your classroom, you've got to integrate it into your life.

אבל הוא לא מסתפק רק בהכרזה הזאת, אלא מוסיף מרכיב שהוא אולי לא פחות חשוב – המורה אכן חייב לשלב את התקשוב לתוך חייו ה-"פרטיים", אבל הוא צריך לעשות את זה בהתאם לצרכים שלו, ולא מפני שבהשתלמות זאת או אחרת, או בתכתיב זה או אחר של הפיקוח מכריזים שזה חובה:

And you should only integrate it into your life in ways that you need and/or want to. The worst thing we can do as a society is to force people into the use of technology — particularly social technologies — via training and tech mandates.

        Hire Geeks

כמובן שהמצב שבו מורים בהשתלמות "לומדים" כלי וכמעט מיד אחרי-כן שוכחים אותו, או פשוט עוזבים אותו, מוכר היטב. ללא ספק, במידה רבה זה נובע מכך שהכלי לא עונה על צורך אצלם. אך מה לעשות, ולעתים קרובות מדי עד שמבינים מה כלי באמת יכול לעשות, לא מזהים את הצורך בו. לכן, ווג'וודסקי צודק … אבל העסק לא כל כך פשוט.

מטרה ראוייה


ריצ'רד ווג'וודסקי יודע לכתוב. הוא יודע להתמקד על הדברים החשובים באמת, ולנסח אותם יפה. ואם כך, הגיוני שמצטטים אותו. בפוסט על "אוטונומיה" הוא סוקר את ההיסטוריה שלו – גם כלומד וגם כמלמד – ומנסה למצוא את החוט המקשר של מה עושה הוראה להוראה טובה:

If there is one thing I would encourage in education, it's not technology for technology's sake. It's not content for content's sake. It's certainly not more testing. It's autonomy. Autonomy for all teachers, public or private. And with that autonomy should come responsibilities. Responsibilities to the students. Because effective teachers aren't teachers who make test scores go up; they are teachers who raise their students up.
 
So that the students can be autonomous.

        Autonomy

ובמיוחד מוצא חן בעיני שהוא לא מסיים בכך שהמורה זקוק לאוטונומיה, אלא שהוא מוצא בכך מטרה רחבה יותר.

אבחנה חשובה


בדרך כלל אינני מתרשם מדבריו של דייוויד וורליק, אבל אין זה אומר שהראש שלו, וגם הלב, אינם במקום הנכון. בעקבות דוח שהוא וורליק מהרהר על סטנדרטים ועל הערכה של – גם של תלמידים וגם של מורים. הוא כותב:

I’ve used this analogy before, though not in a long time. I think that we have come (or been made) to think of ourselves as teacher-technicians. The job involves our managing our classrooms with white lab jackets on, ticking off indicators and benchmarks, molding our students learning to government-mapped blueprints.
 
We’re trying to restructure education to improve the job, when teaching is not a job in the traditional sense. Teaching is a mission to make the world a better place, by making our students the best people they can be. Rather than teacher-technicians, we should be teacher-philosophers.

        It’s in the Job!

וורליק מציע "מורים-פילוסופים" במקום "מורים-טכנאים". אישית, נדמה לי שאני מעדיף "מורים-אמנים", אבל אני מניח שאחנו מתכוונים לאותו הדבר.

אולי חשיבה מדעית איננה חשובה כל כך


דיווח ב-Science Daily על מחקר חדש מעורר שאלות חשובות בנוגע לשיטות הוראה. כצפוי, המחקר מגלה שסטודנטים סיניים זוכרים יותר עובדות מאשר עמיתיהם האמריקאיים – אפילו הרבה יותר. אבל בשתי האוכלוסיות היכולת לחשוב באופן מדעי היתה מאד חלשה.

Researchers tested nearly 6,000 students majoring in science and engineering at seven universities — four in the United States and three in China. Chinese students greatly outperformed American students on factual knowledge of physics — averaging 90 percent on one test, versus the American students’ 50 percent, for example.
 
But in a test of science reasoning, both groups averaged around 75 percent — not a very high score, especially for students hoping to major in science or engineering.

        College Freshmen In US And China: Chinese Students Know More
        Science Facts But Neither Group Especially Skilled In Reasoning

אפשר, כמובן, לטעון שאף שיטת הוראה איננה מפתחת חשיבה מדעית, אז לפחות אצל הסינים זוכרים יותר. אבל נדמה לי שעדיף לחפש ולפתח דרכי הוראה שמניבות את התוצאה הרצוייה, לא רק תוצאה שאפשר להשלים איתה.