רק היבט אחד מהתמונה השלמה


טרי פרידמן כותב על כתבה בעיתון על הרצאה שבה הוא נכח. מתברר שפרידמן שמע משהו שונה מאד ממה שמופיע בכתבה. ההרצאה עסקה במקום של "אוריינות דיגיטאלית" בבית הספר, ופרידמן מהרהר שהדגש על האוריינות הזאת מוטעה – בעצם, יש צורך להדגיש אוריינות כלפי כל סוגי המדיה, ולפתח מיומנויות חקר טובים, וזאת מפני שכישורים דיגיטאליים הם רק חלק מתוך מכלול כישורים לימודיים חשובים:

Just as cyber-bullying and e-safety are actually subsets of a bigger picture, so is digital literacy. Given that many adults, including teachers, take it for granted that young people are born digitally literate there is a real danger that we will take younsters' word for it when they tell us they know all about internet literacy. It seems to me that, to do the best job we can, we need to get back to basics and even go so far as to leave anything digital out of the picture entirely until students understand these principles in a general sense first.

        'Digital literacy' is a red herring

לא פעם ההתלהבות מה-"דיגיטאליות" של בני נוער מעוור אותנו לעובדה שללא כישורים למידויים בסיסיים, כישורים דיגיטאליים אינם יכולים לשרת את הלמידה של התלמידים שניחנים בהם.

ממתי בחירה היא רעיון מהפכני?


דוג נון פותח דיון עם עמית למקצוע ההוראה על הנסיונות שלהם בשיטת "סדנת הקריאה" להקניית הקריאה. קרש הקפיצה לדיון הוא כתבה שהתפרסמה השבוע בניו יורק טיימס שמתאר את תפיסת הסדנה, שבמרכזה נמצאת הבחירה החופשית של התלמיד – איזה ספר הוא רוצה לקרוא.

One of the interesting things about the NYT piece is that it appears as part of a series called “The Future of Reading,” as if giving students a choice in what they read is a new idea, or maybe an old idea that is being revived. Is it? I don’t see much evidence of that now. What I do see is that reading instruction is becoming more prescriptive and more technically oriented at the elementary level. I believe the reform rhetoric is drowning out discussions about engagement and enthusiasm so that old ideas like reading workshop seem new and edgy.

        Convergences: Catching Fire in a Deluge

אני משלה את עצמי שכאשר תלמידים בוחרים בעצמם את הספרים שהם יקראו פתאום הם הופכים להיות קוראים נלהבים. אבל זה בוודאי לא יכול להזיק.

הגדרה מועילה


הרבה מדי כבר נכתב על אוריינויות של המאה ה-21, אוריינויות חדשות, ושלל מינוחים אחרים. ובכל זאת, לפעמים קוראים הגדרה שבכל זאת מצליחה להאיר את הנושא באור קצת אחר. ג'ון קונל מצטט קטע קטן מתוך ספר של קולין לנקשיר ומישל נובל – New Literacies – Changing Knowledge in the Classroom. אינני מכיר את הספר, אבל הקטע הקצר הזה מעורר תאבון:

….the more a literary practice privileges participation over publishing, distributed expertise over centralized expertise, collective intelligence over individual possessive intelligence, collaboration over individuated authorship, dispersion over scarcity, sharing over ownership, experimentation over ‘normalization’, innovation and evolution over stability and fixity, creative-innovative rule breaking over generic purity and policing……….the more we should regard it as a ‘new’ literacy.

        Blog Taxonomy / New Literacies

יש בקטע הזה תשע הבחנות. לא כולן שונות ממש זו מזו, אבל כולן מצביעות על כך שעל אף ההגזמות, בכל זאת משהו משתנה בדרך שבה עלינו להתייחס לאוריינות.

הישג מפוקפק?


ארטישוק כותבת על המילה החמה בחינוך – יצירתיות. אבל היא מעלה נקודה חשובה מאד:

I know it’s only an impression but it seems that ever since the launch of the New Zealand Curriculum, we have been awash with calls to “bring back” creativity in classrooms.
 
"Creativity is now as important in education as literacy, and we should treat it with the same status". — Ken Robinson 
 
I always smile grimly at this quote from Robinson – our adult literacy results – "380,000 Kiwi adults' whose “literacy skills are so poor they would be unable to determine how to use a fire extinguisher from the instructions written on the bottle.” (Prime Minister Helen Clark 2007) suggest that Robinson is not aiming high enough if he wants to lift creative potential/capital through educational endeavour.

        Two straight lines crossing over in the middle.

היצירתיות בוודאי רצויה, אבל לא יזיק שאנשים גם יידעו לקרוא.
css.php