כריס דאסון מדווח על פגישת הורים בה הוא השתתף עם פתיחת שנת הלימודים. הורי הכיתה של בנו מתכננים מסיבה בשביל התלמידים שייערך בסיום השנה, אבל הם כבר מתחילים במלאכה, וכל אחד התבקש להתנגד לאחת המשימות. דף נייר הועבר בין ההורים וכל אחד רשם את שמו ואת כתובתו, וגם את מספר הטלפון – לא הנייד, הביתי. דאסון מציין שלא ביקשו לרשום כתובת דואר אלקטורני, ובוודאי לי משהו כמו שם משתמש בפייסבוק. בלשון המעטה, שיטת הרישום היתה מאד מוזרה בעיניו:
|
Maybe it’s just the rural community in which we live, but I don’t think that’s actually the source of disconnect with the rest of the world in 2009. I think I just witnessed a major generation gap from which I’d been somewhat isolated working with students for so long and living, eating, and breathing tech for quite a few years. These parents, teachers, and community members literally just didn’t even think to communicate electronically. I’m actually connected with a few of them on Facebook and one asked about getting content posted on the school and district websites, so I know there were exceptions, but overall, it was quite apparent that the generation gap is alive and well. Since these folks are largely parents of high school seniors, they tend to be in their 40’s and early 50’s. While the parents of our younger students seem to be fairly well-connected, our older parents (with some exceptions) just seem to have missed social media entirely. What century is this? |
בפגישות הורים של הילדים שלי השנה רישום כתובת דואר אלקטרוני היה מובן מאליו, ולכן הדוגמה שדאסון מביא היא אולי היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל, אבל בכל זאת, אני, כמוהו, לא שקט מהמצב שהוא מתאר.
