נורית גרץ כותבת על תשוקתם של אנשי העליה השנייה להשתחרר מחיי הרוח ולהתמקד בחיי העמל בלבד … ומראה שלפחות לגבי נביא "דת העבודה" א"ד גורדון, הדברים לא היו פשוטים, וחד-משמעיים כל כך. מתברר שגורדון ביקש לשתב בין השניים, ולא לשלול את חיי הרוח.
|
הצעתו של קרל מרקס שנהיה סנדלרים ביום ומשוררים בערב אולי אינה ישימה והפילוסופים המנהלים את הפרדס או הנפחייה בקיבוץ שייכים לעבר בלבד. אבל אולי דווקא מתוך העבר הזה אפשר לחשוב שוב על האדם השלם שהגה גורדון, אדם שחיי הרוח שלו וחיי החומר אינם נפרדים זה מזה, הוא חי בסביבה שבה ההשכלה אינה מכשיר להשגת עבודה והעבודה אינה מכשיר להשגת קידום, אלא שתיהן במשותף נועדו "להרחיב ולהעמיק את החיים", בלשונו של גורדון. תרגום הדברים הללו לשפת ימינו יכול להתרחש בצורות שונות, למשל בדמות מגוון חוגים במערכת ההשכלה הגבוהה, שבהם תלמידים ירכשו השכלה כאילו אין להם צורך במקצוע וירכשו מקצוע כאילו אין צורך בהשכלה ושני התחומים אשר יהיו משוחררים זה מזה גם יפרו זה את זה ותיווצר אווירה שבה גם מי שלמד פילוסופיה באוניברסיטה יכול להיות חרט ולא להתבייש בכך ובה מהנדס יקדיש זמן ללימוד שירה וכתוצאה מכך, כדברי סארטר, יהיה מהנדס טוב יותר. והשילוב הזה אינו בלתי אפשרי. דת העבודה, דת ההשכלה |
גם כאשר היה צורך להפוך את הפירמידה, היה גם צורך לשאוף למשהו מעל לחומר, ומתברר שגורדון הבין זאת. ויש לקוות שגם אנחנו נשכיל להבין.
