לא ברור לי היכן הבעיה

סטפן מרש (Stephen Marche) טוען שהבעיה היסודית של התקשורת הדיגיטאלית נמצאת במציאות המוזרה שבה אנחנו חושפים, וחשופים, לעוד ועוד מידע פרטי, אבל זה הולך יד ביד בירידה תלולה של אמפטיה. הוא מכנה את התופעה הזאת intimacy without empathy. הוא כמובן איננו הראשון לטעון שהאינטרנט הופך אותנו לנכים רגשיים. ומוזר, אפילו טיפה כואב, לראות כיצד הוא מנסה לקשור את המצב הזה למשהו טבוע בטכנולוגיה.

אבל דווקא הדוגמה שהוא מביא בפתח הכתבה שלו רומזת כמעט על ההפך:

RECENTLY MY SON visited a Holocaust Museum where a program called New Dimensions in Testimony provided a hologram of an Auschwitz survivor. The unreal man would answer any question the children asked about the horrors of history. The kids loved it because they could ask anything. “Do you hate the Germans?” “Do you still believe in God?” “What was the worst thing that happened?” My son explained that the students never would have been able to ask those questions of a real person because it would have been embarrassing. This is the angel of the future. It has no flesh, so you can be truly intimate with it.

The Crisis of Intimacy in the Age of Digital Connectivity

בקרוב לא תהיה בכלל אפשרות לראיין שורדי שואה. אולי אין תחליף למגע אישי, אבל בעתיד תלמידים בכלל לא יוכלו לשאול שאלות מהסוג שבני של מרש שאל. נדמה שהריאיון עם הולוגרמה, "מלאכותי" ככל שיהיה, בכל זאת מקרב את התלמיד להזדהות ולאמפתיה. ההתנגדות של מרש היא תרגיל פילוסופי, ואולי חושף העדר אמפתיה מצידו שגדול יותר מאשר זאת של הטכנולוגיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *