כיסוי תחת ושמו "הערכה"


מולי וורתן (Molly Worthen) מבקרת את המרדף של מוסדות להשכלה לגבוהה אחר Learning Outcomes – תוצאות, או תוצרי, למידה. היא מזהה את מקורות המרדף הזה בצמצוך כספי הציבור שמגיעים למוסדות האלה, ובצורך להצדיק את קיומם. נוצר מצב שבו מוסדות שפעם עסקו בהשכלה מתמקדות כמעט באופן בלעדי בהכשרת כוח העבודה של מחר.
But the ballooning assessment industry — including the tech companies and consulting firms that profit from assessment — is a symptom of higher education’s crisis, not a solution to it. It preys especially on less prestigious schools and contributes to the system’s deepening divide into a narrow tier of elite institutions primarily serving the rich and a vast landscape of glorified trade schools for everyone else.?”
תוצאה נוספת היא ניפוח הביורוקרטיה הניהולית במוסדות האלה – ניפח שעולה כסף שאין להם, למטרה שזרה לרוח ההשכלה הגבוהה. וורתן מוסיפה:

Producing thoughtful, talented graduates is not a matter of focusing on market-ready skills. It’s about giving students an opportunity that most of them will never have again in their lives: the chance for serious exploration of complicated intellectual problems, the gift of time in an institution where curiosity and discovery are the source of meaning.

The Misguided Drive to Measure ‘Learning Outcomes’

אין ספק שרצוי לבדוק אם סטודנטים לומדים את מה שמנסים ללמד אותם. אבל תעשיית ה-Learning Outcomes, שעל פי רוב מתעלמת מהקשיים הכלכליים של הסטודנטים שמבקשים ללמוד ובמקום זה מאשימה את העדר החריצות שלהם או הכישורים הירודים של המרצים, איננה הדרך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *