כבר לא ברור מהי הזכות לפרטיות, אם אי-פעם זה באמת היה ברור. טיילור לורנז כותבת על ילדים שמגלים שעל אף העובדה שמעולם לא היו להם חשבונות ברשתות חברתיות הרבה מידע עליהם נמצא ברשת. לרוב זה מפני שההורים העלו צילומים וידיעות. לכמה זה מפריע, ולאחרים זה אפילו מחמיא. ואולי להורים יש הזכות להעלות מידע גם אם הילדים אינם מרוצים מזה:
| Recently a parenting blogger wrote in a Washington Post essay that despite her 14-year-old daughter’s horror at discovering that her mother had shared years of highly personal stories and information about her online, she simply could not stop posting on her blog and social media. The writer claimed that promising her daughter that she would stop posting about her publicly on the internet “would mean shutting down a vital part of myself, which isn’t necessarily good for me or her.” |
המשמעות של ציבורי ושל פומבי נמצאת בתנודה. בכפר קטן ידעו עלינו הכל גם אם לא פורסם בעיתון. העיר הגדולה איפשרה אנונימיות, וזה לא תמיד היה דבר רצוי או מבורך. מי שחושב שיש תשובות חותכות למתח בין הפרטי והציבורי עשוי לגלות בעוד כמה שנים שהמטוטלת זזה שוב.
