הסביבה המתוקשבת וההיפרטקסט פותחים עולמות. רבים כותבים על האפשרוית הבלתי-מוגבלות של המרחב הזה – מרחב שלתוכו תלמיד יכול להכנס ולחקור כל מה שמושך אותו. אין לי ספק שג'ייסון פלום אוהב את המרחב הפתוח הזה, אבל כמורה הוא גם מוצא בו בעיות. הוא כותב על ילדים שמרכיבים פאזלים וצולים כאשר הם מוצאים את החלק הנכון. אבל מה יקרה, הוא שואל, אם מגישים להם יותר מדי חלקים שאינם שייכים לאותו פאזל?
|
They need puzzle pieces that fit. Building student capacity for making and forming patterns depends on our capacity to create curriculum that is conducive to doing just that. And I know I’m a dinosaur when I say it, but integration is a vital component for cultivating lifelong learners. Students adept at (and hungry for) finding and creating patterns will be much more adroit at solving myriad problems that require multilateral approaches. Pieces that Fit |
אכן, זה נשמע נדוש, והרוב מאיתנו מבינים את זה. ובכל זאת, חשוב לזכור את זה שוב – הלמידה מתרחשת בתפר הדק בין המובן מאליו לבין המבלבל מדי. סתם הגשת "אפשרויות", סתם "צאו וחפשו" מתקשים לענות על צרכי הלמידה של רוב התלמידים שלנו.
