נדמה שהסופרת ליאונל שריבר נהנית לעורר מחלוקת, והיא עושה מאמצים להציג את עצמה כאויב של התקינות הפוליטית. לפעמים זה מוביל להגזמות מיותרות, אבל לפעמים היא מעלה נקודות חשובות. במאמר ב-The Spectator היא טוענת המוציאים לאור יהססו לפרסם ספרים של סופרים שמעל ראשיהם תלויות פרשות מביכות – עם או בלי הוכחה. לפי שריבר, לאינטרנט, ולרשתות החברתיות, יד משמעותית בכך:
| At its inception, the internet was expected to allow individualism to flourish, exposing us all to an exciting heterodoxy now that everyone on the planet could have a voice. Vigorous exchanges of ideas and virtually infinite access to information was bound to lead to a well-educated, open-minded public, better capable as a collective of solving global problems. A fraction of that vision has indeed been manifested, and even social media consternation is sometimes constructive. But all too often that chorus of tiny voices has led to mindless swarming. The last thing we need is to enshrine the buzzing of a pestilence in legal documents. Why do authors have to be ‘moral’? Because their publishing contracts tell them so |
קשה לקבוע עם שריבר צודקת בטענה שלה, אבל יש בוודאי מידה לא קטנה של אמת בטענה שהמציאות התקשובית שלנו היום שבה הביוש מסוגל לגרום לנו לשמור על שקט במקום להביע דעה שונה מאד מההבטחה של פתיחות גדולה שהכרנו בתחילת הווב.
