פעם שילמנו מיסים, והנציגים שלנו בבתי המחוקקים החליטו היכן להשתמש בכספים שלנו. פעמים רבות זה לא עבד כמו שרצינו, והיתה לנו השפעה זעירה בלבד על ההחלטות האלה. מימון ההמונים הבטיח לשנות את זה. כל אחד יכול לתרום למה שבעיניו כדאי, ופרויקטים פופולאריים קיבלו את הכסף. אמנדה מול, ב-The Atlantic, מתארת את המצב האבסורדי שנוצר כאשר המימון לפרויקט החומה של טראמפ יגיע דווקא מתרומות. רעיון מוצלח במינון קטן הופך לרעיון מופרך כאשר הוא מבוצע ברמה ארצית:
| Individuals start or contribute to crowdfunding campaigns for their own reasons, but on a collective scale, Americans’ willingness to pitch in 20 bucks to a stranger online is among the defining phenomena of 2018. Its popularity is made possible by two intersecting realizations: Some of the vital structural underpinnings of life in the U.S. don’t work very well, and the ideas that end up mattering most are often those with money behind them. |
וסביר מאד להניח שפרויקטים של אנשים עניים, פרויקטים שאולי ביכולתם לשנות סדרי עדיפויות, הם בדיוק הפרויקטים שלא יזכו לתרומות של העשירים שיכולים לתרום. במקום מדינת רווחה אנחנו מקבלים ריבוד חברתי שהוא לכאורה "שוויוני" מפני שכל אחד יכול לנסות לגייס כספים.
