אינני מכיר את ג'ק סילברט, או את הבלוג הקבוצתי בו הוא משתתף – Salt in Wound. הבלוג אפילו איננו עוסק בחינוך (למה "אפילו"? אינני יודע). הגעתי אליו דרך טום הופמן שהתלהב מקטע שסילברט כתב – דווקא במסגרת של כתבה על הסרטים הטובים ביותר של השנה בעיניו. סילברט מסביר למה לא צריכים לסמוך על הטעם שלו:
|
I used to hold professional adults in greater esteem. Then I became a professional adult, and realized that we're just older versions of the same dopes from the schoolyard. My Highly Subjective List of the Best Movies of 2009 |
אולי יש כאן בכל זאת השתמעות חינוכית – אולי לא מלמדים את זה בבית הספר, אבל עם השנים אנחנו לומדים שבעצם לא השתנינו כפי שאולי קיווינו.
