דווקא בשביל זה?

פעם אחר פעם אנחנו קוראים שה-VR – המציאות המדומה – תשנה את חיינו, שהיא תחדור לכל תחומי החיים שלנו. יתכן, אם כי אנחנו עדיין מחכים, וברוב התחומים שלתוכם היא חדרה קשה להרגיש שיש השפעה משמעותית, או אפילו מרשימה. אבל יתכן שהציפייה שלנו מוטעית, ובמקום שנחכה למשהו מרעיד עולמות, אנחנו מגלים שאנחנו זוכים למשהו באנלי ביותר. כך, לפחות נראה, מכתבה ב-The Verge המדווחת על הדרך שבה קבוצה של נוצרים אוונגליסטים מכינה סרטונים ל-VR כדי להמחיש מאורעות כפי שהם מתוארים בספרי הבשורה:

In the context of a religion that’s constantly turned to new technologies to spread its teaching, 7 Miracles is nothing new, nor is it an unusually impressive use of VR. But Vive Studios isn’t trying to convert VR enthusiasts into Christians. Instead, it wants to convert Christians into virtual reality believers.

Speaking to Joel Breton, Vive Studios’ VP and the film’s executive producer, I got the impression that 7 Miracles could have been about any topic, so long as it appeals to a big audience that’s not already filled with VR early adopters. Find a topic that appeals to this group, and you can get them to try VR once. Get them to try VR once, he theorizes, and “they’ve got a very good chance of trying it again.”

HTC THINKS CHRISTIANS ARE VR’S NEXT BIG AUDIENCE

סביר להניח שהמאמינים אכן יתרגשו מלראות מקרוב את הסיפורים שהם מכירים, ומבחינת קידום ה-VR אפשר להבין שאולי כך אפשר לשכנע שמדובר בטכנולוגיה שכדאי להכיר בסביבות אחרות. אבל עבור אלה שאינם מאמינים קשה להגיד שיש כאן בשורה.

כנראה שמדובר בהטיה בלתי-נמנעת

אין זה סוד שחברי הקונגרס האמריקאי אינם מומחים גדולים בטכנולוגיה דיגיטלית. בגלל זה הם מתקשים להבין את ההסברים שהם מבקשים מאנשי הטכנולוגיה שמעידים מולם. אבל גם בגלל זה אותם אנשי טכנולוגיה לא צריכים להתאמץ לתת הסבר ממצה. אלקסיס מדריגל מדווח על הפגישה של מנכ"ל גוגל עם חברי הקונגרס, ומנסה להסביר למה פיצ'אי איננו רוצה למסור תשובה ברורה ומקיפה לשאלה של למה גוגל מקשרת ליותר כתבות מהעיתונות הליברלית מאשר לשמרנית:

Here’s what Pichai cannot say: The “mainstream media” are far better resourced, and their ideals of informational quality are much closer to the ones that Google’s machine rankings prefer. Mainstream media organizations have tens of thousands of skilled journalists. The organizations that Republicans compare The New York Times to are a fraction of the size, have far less training in the field, and often don’t even aspire to journalistic norms. The right-wing-media ecosystem has grown tremendously, but—with important exceptions—not through the kind of fact-based reporting that mainstream media have long valued.

Without the ability to simply lay that out, for obvious political reasons, Pichai could not realistically respond to the Republican attacks.

What Google CEO Sundar Pichai Couldn’t Explain to Congress

אם היה מספר את ה-"אמת", או לפחות להסביר את המצב האמיתי, אנשי הקונגרס הרפובליקנים היו טוענים שיש בהסבר שלו הוכחה להטיה, ואפילו להטיה מכוונת.

מה שהיה, הוא שיהיה

איאן בוגוסט (ביוני, 2017) מסביר את מעגל הקסמים שנוצר כאשר גוגל, וכלים טכנולוגיים אחרים ששולטים על פלח שוק מאסיבי, קובעים את זמינות הגישה אל מוצר מסויים לפי הפופולריות. בסופו של תהליך, הפופולרי נעשה עוד יותר פופולרי, וכמעט אי-אפשר למצוא את הלא מוכר:

This way of consuming information and ideas has spread everywhere else, too. The goods worth buying are the ones that ship via Amazon Prime. The Facebook posts worth seeing are the ones that show up in the newsfeed. The news worth reading is the stuff that shows up to be tapped on. And as services like Facebook, Twitter, and Instagram incorporate algorithmic methods of sorting information, as Google did for search, all those likes and clicks and searches and hashtags and the rest become votes—recommendations that combine with one another to produce output that’s right by virtue of having been sufficiently right before.

For Google, Everything Is a Popularity Contest

לכאורה הרשת היתה אמורה לתת תקומה לזנב הארוך היות והנגישות לא היתה מוגבלת על ידי הגבלה של מקום על המדף. אבל אפילו אם הזנב הארוך ממשיך להתקיים, הסיכוי שמישהו ימצא אותו, או משהו בו, הולך וקטן מפני שאי-אפשר להפוך את הגלגל – אם אינך יודע שמשהו קיים, אינך יכול להביע כלפיו פופולריות, ובלי פופולריות הוא איננו יכול לצאת מהאנונימיות.

אשרי הפגמים הקטנים

הבינה המלאכותית אמורה להיות גירסה מוצלחת יותר של הבינה האנושית. היא מהירה (הרבה) יותר, ותדירות הטעויות שלה נמוכה מאד. מה יש לא לאהוב? ויל נייט כותב על הפגישה שלו עם אשת מכירות מלאכותית שאמורה לדרבן את לקוח לקנות עוד ועוד. (יש הגיון באשת מכירות כזאת – היא איננה מתעייפת ומסוגלת לעצבן אותנו מבלי שהיא תשים לך שכך היא עושה.) נייט כותב שהוא לא התרשם במיוחד:

To be honest, I wasn’t entirely sold. The experience isn’t quite polished enough yet, and Millie’s communication skills are a bit crude and basic. Memisevic sees the rough edges as a plus. “It’s imperfect, but that makes it much more humanlike,” he says.

I tested an AI sales assistant that’s trained to push you into spending more

מתברר שהחספוס, שנובע מזה שעדיין משכללים את מנגנון הפעולה של הכלי (אולי "מכונת מכירות"?) הוא אשר אולי יגרום לנו להרגיש שלא מכונה, אלא אדם, נמצא מולנו. ומכך אנחנו למדים שהפגמים הם אשר עושים אותנו לאנושיים.

בסופו של הדבר, לא כך התגלגלו הדברים

אבגני מורוזוב מתאר את ניפוץ חלום האוטופיה הדיגיטלית. היו ימים שבהם אפשר היה לחשוב שכולנו – חובבים, יזמים קטנים, נאבקים בחברות ענק – נחולל שינוי משמעותי בחברה. הרשת היתה אמורה לשחרר אותנו מידיהם של בעלי ההון ובמקום זה נבנה עולם של שיתוף מתוך רצון:

So the myth of the user-as-an-artist is gone. But today the spirit of techno-populism thrives on two subsequent equally potent myths: those of the user-as-entrepreneur and the user-as-consumer. They promise a lot – more decentralisation, efficiency, informality – while concealing the actual dynamics of the digital economy. As a result, the digital future that does await us – one of centralisation, inefficiency and control – is harder to discern.

From Airbnb to city bikes, the ‘sharing economy’ has been seized by big money

היום, כאשר המציאות כל כך שונה ממה שייחלנו, קשה אפילו לזכור שהיה חלום כזה. הריכוזיות חוגגת, ויכול להיות שהגיע הזמן להודות שנכשלנו.

What an (overly) long strange trip it's been

אמנדה הס (Hess) כותבת שהיום אין כבר חד-פעמיות – לכל סרט יש המשך, להקות רוק רדומות חוזרות עלינו שוב, וכמובן שברשת תמיד יש עוד קישור שעליו צריכים להקליק:

The age of the sequel is over. Now it’s the age of the sequel to the sequel. Also the prequel, the reboot, the reunion, the revival, the remake, the spinoff and the stand-alone franchise-adjacent film. Canceled television shows are reinstated. Killed-off characters are resuscitated. Movies do not begin and end so much as they loiter onscreen. And social media is built for infinite scrolling. Nothing ends anymore, and it’s driving me insane.

The End of Endings

כאשר שום דבר כבר איננו מסתיים באמת אנחנו מוצאים את עצמנו בלולאה שמחזירה אותנו לאן שהתחלנו. אי אפשר לקבל פרספקטיבה אם עבור הכל יש אתחול מחדש ושום דבר לא מסתיים באמת.

שיבוש איננה קידמה

בראיון עם ג'יל לפור (Jill Lepore) ב-Chronicle of Higher Education לפור מסבירה את ההתנגדות שלה ל-disruptive innovation (עליו היא כתבה באריכות לפני ארבע שנים). היא מדגישה שהשיבוש איננה עוסקת ב-"התקדמות" או ב-"קידמה" שמבטאים רעיונות של השאיפה לטוב, אלא רק בזיהוי שוק שבו אפשר להרוויח:

 

Disruption has a totally different history. It’s a way to avoid the word "progress," which, even when it’s secularized, still implies some kind of moral progress. Disruption emerges in the 1990s as progress without any obligation to notions of goodness. And so "disruptive innovation," which became the buzzword of change in every realm in the first years of the 21st century, including higher education, is basically destroying things because we can and because there can be money made doing so. Before the 1990s, something that was disruptive was like the kid in the class throwing chalk. And that’s what disruptive innovation turned out to really mean. A little less disruptive innovation is called for.

‘The Academy Is Largely Itself Responsible for Its Own Peril’

זה בוודאי לא מה שהחינוך צריך.

בין עובדות, מספרים ונתונים

ג'יל לפור (Jill Lepore) מתראיינת ב-Chronicle of Higher Education ובין היתר היא מתארת את השינויים שמתרחשים בדרכים שבהן אנחנו מכירים ומבינים את העולם. היא טוענת ש-"עובדות" מבטאות את מדעי הרוח, המספרים מבטאים את מדעי החברה, והנתונים (ה-data) את מדעי הטבע. כך אפשר להסביר את העלייה הדגש על הנתונים כהשתלטות עולם מדעי הטבע על העולם הלמידה.

That transformation, from facts to numbers to data, traces something else: the shifting prestige placed on different ways of knowing. Facts come from the realm of the humanities, numbers represent the social sciences, and data the natural sciences. When people talk about the decline of the humanities, they are actually talking about the rise and fall of the fact, as well as other factors. When people try to re-establish the prestige of the humanities with the digital humanities and large data sets, that is no longer the humanities. What humanists do comes from a different epistemological scale of a unit of knowledge.

‘The Academy Is Largely Itself Responsible for Its Own Peril’

כמו-כן, על מנת לחזק את המקום של מדעי הרוח בחיים שלנו עלינו עלינו לחזק את המעמד של העובדות. לא קל, אבל אולי אפשרי, אם לא הכרחי.

בידי היוצר, או בידי המתבונן?

בשנים האחרונות הוצפנו ב-"אמנות" שנוצרה על ידי אלגוריתמים. וכמו עם שחמט וגם גו, נשאלת השאלה "המותר האדם מהמחשב?". היכולת של מה שמכונה הבינה המלאכותית ליצור משהו שמעורר הערכה אסתטית על בקרב בני אדם מכריחה אותנו לשאול האם רק אנחנו מסוגלים ליצור אמנות. כתבה ב-The Verge מביאה מספר דוגמאות של אמנות אלגוריתמית שאפשר לחשוב שהוכנו על ידי בני אדם. הכתבה מצטטת אוצר של תערכוה של אמנות אלגוריתמית ששואל מה כבר מייחד את האדם:

Kalyanaraman suggests that art made with AI demonstrates that computers may deserve credit as creative actors. The type of machine learning used by White and his peers works by sifting through large amounts of data and then replicating the patterns it finds. Kalyanaraman suggests that this is similar to the process by which humans learn art, but that our “mysticism” surrounding the notion of creativity stops us from seeing the parallels. “If a machine can make humanly surprising, stylistically new kinds of art, I think it is foolish to say well it’s not really creative because it doesn’t have consciousness,” he says.

What algorithmic art can teach us about artificial intelligence

אבל כאשר אנחנו צופים בשקיעת שמש מדהימה יש לנו תגובה אסתטית, ואיננו טוענים (לפחות לא ברצינות) שהטבע הוא "אמן". האסטתיות היא משהו שאנחנו חווים, לא משהו שהיוצר בהכרח מכניס לתוך ה-"יצירה" שלו. כאשר המחשב יתחיל להגיד לנו מה מוצא חן בעיניו מבחינה אסתטית ומה לא … אז אולי נצטרך לשאול על הייחוד שלנו.

רק העריכה? אולי בקרוב גם הכתיבה!

ביאנה בוסקר, ב-The Atlantic מדווחת על סופרת אלמונית שהתחילה לכתוב על הטלפון החכם שלהם והפכה לסנסציה והיום גורפת כסף רב. נושא ה-fan fiction שהיה נקודת הזינוק של הכותבת הוא נושא מרתק, אבל ההיבט שבמיוחד מעניין בכתבה הוא הקשר ההדוק שהכותבת מקיימת עם הקוראים שלה – עד למצב שבו היא משנה את מה שהיא כותבת כדי להתאים לציפיות שלהם. מתברר, אבל שלא מדובר רק במשוב של קוראים. החברה/אפליקציה שדרכה היא כותבת מנסה לפענח את הציפיות של הקוראים באמצעים טכנולוגיים כך שתמיד יהיה אפשר להתאים לרצונות ולציפיות שלהם:

“I had feedback every day, all day,” Todd said. “I always just felt like a puppet master playing with everybody’s emotions and doing this with the characters.” Wattpad is going even further by analyzing data on its stories—including sentence structure, vocabulary, readers’ comments, and popularity—in an effort to deduce exactly what makes a book succeed. In time, it may try to automate the editing process.

The One Direction Fan-Fiction Novel That Became a Literary Sensation

וכמובן אין צורך לעצור בתהליך העריכה. נדמה שלא רחוק היום שבו האלגוריתם יידע לתוך את הספר בעצמו, מותאם באופן מדוייק לקוראים כך שאפשר להבטיח מראש שיהיה רב-מכר.