התפוררות לפריטים

מייק קאולפילד מעלה מטפורה מעניינת. בפוסט קצר הוא שואל אם היכולת ההולכת וגדלה של הגופים הדיגיטליים הגדולים למסור לכל אחד פרסומת המותאמת בדיוק לו יוצרת במרחב הציבורי מצב דומה לזה של משבר משכנתאות הסאב-פריים ב-2008 בארה"ב. הוא מדגיש שכפי שקרה ב-2008 גם היום אלה שמשדרים את הפרסומות הפוליטיות הממוקדות אינם מבינים כיצד העסק עובד:
And so as microtargeting proliferates we’re left with the pre-2008 cognitive dissonance we had around subprime: surely someone must know what’s going on under the hood! We wouldn’t really entrust vital social functions to something this opaque, this prone to fraud, this reliant on faith in untested equations, right?

Microtargeted Political Ads are the Tranched Subprime Mortgages of Democracy

ומפני שלא יודעים מה קורה "מתחת למכסה המנוע", הסיכוי לתקלה גדולה ממשי מאד..

גליון האקסל להצלת הידידות?

כבר שנים כותבים על כך שאנחנו מתקשים להפריד, אפילו להבדיל, בין חיי העובדה שלנו לבין חיי הפנאי. אנחנו מביאים את העבודה הביתה כך שגם כאשר אנחנו בבית אנחנו עובדים. מתברר שזה נכון גם באפליקציות שלנו. קייטלין טיבני, ב-The Atlantic, כותבת על קטגוריה חדשה של אפליקציה – ה-Personal Customer Relationship Manager. כבר שנים שעולם העבודה מפתח כלי CRM לניהול הקשרים עם לקוחות, אבל עכשיו אנשים פרטיים מגלים שהם רוצים כלים דומים לנהל את היחסים החברתיים שלהם – לדעת מתי לאחרונה הם דיברו עם מישהו, או לוודא שהם יודעים את הצבע האהוב על מישהו לפני מפגש, ועוד הרבה. והיום אפשר להוריד מספר אפליקציות שמסייעות במלאכה הזאת. טיפני כותבת:
The type of person who would spend money every month on an app like this is probably someone who feels she doesn’t have much free time, or that he’s scrubbed at the line between work and life more than he intended to, and needs something that will help him set things in order. You could argue that turning the people in one’s life into items on a to-do list only workifies life even further, and that the other systems we have for organizing and representing our relationships—Instagram, Facebook, their predecessors—caused much of our anxiety about whether we are well liked and social enough in the first place. Or you could find yourself at the point where you’re willing to try anything.

Managing Your Friendships, With Software

הכלים האלו מופיעים בקטגוריה של פריון במאגרי היישומונים. אפשר להבין שכאשר החיים שלנו נעשים עמוסים מדי כלים כאלה יכולים לעזור, ובכל זאת כאשר אנחנו רואים את הידידויות שלנו כעוד דבר שיש לקטלג ולכמת, רצוי לצעוד צעד אחד אחורה.

בהינף יד

כתבה ב-The Guardian מדווחת על מגמה חדשה הפופולרית במיוחד אצל היי-טקיסטים צעירים – השתלת שבב תת-עורי שמסוגל לבצע מגוון פעולות כמו פתיחה של דלת או רכישת משקה ממכונה. אלה שמשתילים לעצמם משוכנעים שמדובר בצעד הגיוני בניצול הטכנולוגיה לרווחת האדם (גם אם היום השימושים לשבב עדיין מצומצמות). לדעתם למה שלא נאפשר ליד שלנו לעשות את מה שהיום הטלפון הנייד עושה. אבל לאחרונה מספר יש חברות שמזמינות את עובדיהם להשתיל שבב. גם כאן הכוונה לכאורה חיובית. אבל יש קונוטציות בעייתיות:
Indeed, Gasser believes that many people reacted negatively to Three Square Market’s highly publicized chipping event because it symbolized power imbalances in the workplace, conjuring dystopian images of an authoritarian employer dehumanizing and controlling workers. “Seeing employees get implanted at the workplace made people question what it means to be an employee,” he said. “Are you a person being paid for your work, or are you the property of the company you work for?”

The rise of microchipping: are we ready for technology to get under the skin?

בינתיים אלה שדוגלים בשימוש בשבבים מדגישים שהכוונה היא לשימוש חיובי בלבד. אבל זה מעורר אסוציאציות בעייתיות. מגדלי בעלי חיים משתמשים בטיבוע כדי לקבוע, ולזהות, אל הבעלות שלהם. היום השבבים כבר ממלאים את המקום של הטיבוע על העור, ולא קשה להבין שכאשר עושים את אותו הדבר לבני אדם נוצרת אסוציאציה של בעלות ושייכות.

מה שחשוב ללמוד באוניברסיטה

כתבה קצרה ב-Inside Higher Ed מדווחת על תוכנת מחשב – הפועלת, כמובן, באמצעות בינה מלאכותית – אשר בשימוש מספר הולך וגדל של חברות כדי לראיין מועמדים למשרות תעסוקה. ביסודו של דבר המערכת היא ראיון וידואי שנערך מרחוק כך שהמועמד לתפקיד איננו צריך להגיע למשרדי החברה. אבל המערכת גם מנתחת את הראיון, גם אם לא ברור מה היא מחפשת או מגלה – משהו בקול, כיצד האדם יושב, אם הוא מסתכל ישר למצלמה, ועוד:
“What they really want the students to know is that the camera that they’re speaking to when they’re answering the questions from HireVue, it’s just another person,” he said. The banking employees told him that a human would be reviewing the footage, he said.
But according to HireVue’s own advertising materials and recent reporting by The Washington Post, that’s not the only way employers use the platform. Employers can choose to have the recorded answers evaluated by artificial intelligence. If the proprietary technology that HireVue uses to evaluate the recordings concludes that a candidate does well in matching the demeanor, enthusiasm, facial expressions or word choice of current employees of the company, it recommends the candidate for the next round. If the candidate is judged by the software to be out of step, that candidate is not likely to move on.

Your Interview With AI

קשה להגיד יש כאן אחיזת עיניים, גם אם מה שמספרים למועמדים איננו מדויק (הם ממילא בוודאי מנחשים שהכל עובר דרך AI). אבל סביר להניח שבקרוב האוניברסיטאות, או אולי חברת הזנק, יכינו "קורס" הכנה לראיון מול כלי כזה. אישית הייתי מציע למרואיינים לפתוח ולהגיד שהם בדרך כלל מדברים אחרת מול בני אדם מאשר מול מכונה. ואם הייתי המעסיק, הייתי מעדיף לתת את המשרה למישהו שאומר את זה.

וגם התגובה הזאת היא רק קצרמר

ליסה ליין מהרהר על היכולת של תוכנות שכותבות טקסטים בעזרת הבינה המלאכותית לכתוב חיבור מלא. מאמר שהיא קראה טוען שאין לחשוש שבקרוב תוכנות יהיו מסוגלות לעשות את זה. ליין איננה סותרת את הטענה הזאת, אבל היא קובעת שגם רוב הסטודנטים שלה אינם מסוגלים לכתוב חיבור שמפתח טענה מעבר מספר פסקאות:
Computers cannot create sustained arguments. Neither can most of my students. And only the best journalism seems to bother. Educated people can both follow and create sustained arguments. But to whom are they writing? We have many voters and public figures who are anti-intellectual, and only interested in the realms of fear, emotional expression, and personal identity. They have no interest in sustained argument. The media reflect this, with the emphasis on factoids. Articles have gotten shorter, even in journals like The Atlantic. Computers can’t do it, and computer programming is a reflection of ourselves. Perhaps the very idea of sustained argument needs to be defended. But how can one defend it except with sustained argument, and a reliance on the very intellectualism being increasingly rejected?

Sustained argument

עבור ליין מה שמפחיד איננו שבקרוב מחשבים יוכלו לכתוב חיבורים, אלא שבני אדם איננו מסוגלים לעשות זאת, וגם שהמדיה מיישרת קו עם העדר היכולת לעקוב אחר טיעון ממושך. למרבה הצער, אני חושש שאני צודקת.

במידה מסויימת, אפשר היה לצפות לזה מראש

לא לפני יותר מדי זמן גופים שעסקו בזכויות האזרח עודדו את השימוש במצלמות גוף אצל שוטרים. מצלמות אלו היו אמורות לפעול כעדות למצבים שבהם שוטרים מפעילים כוח על מנת לבחון האם הכוח הזה היה מוצדק. כמו-כן, העובדה שלשוטר יש מצלמה היתה צריכה לפעול כגורם מרסן. סידני פוסל, ב-The Atlantic כותב על תוצאה כמעט הפוכה. מתברר שהסרטים שנאגרים דרך מצלמות הגוף של שוטרים נכנסים למאגר עצום שאיננו רק של מבצעי פשעים אלא של אנשים מן השורה, אנשים שעכשיו עשויים להיות מזוהים כקשורים לפשע:
Now police-accountability activists are at odds with privacy activists, who worry about an inescapable dragnet that leaves anyone at risk of being scanned, identified, and matched against criminal or immigration databases, all without a warrant or even suspicion of committing a crime.

Did Body Cameras Backfire?

מצד אחד המצלמות אמורות להפחית את הסיכוי של אלימות מצד שוטרים, ומצד שני המאגר הולך ותופח. אליה וקוץ בה.

הכלב כבר איננו הידיד הטוב ביותר

סייעות וירטואליות מבוססות קול הפכו לחלק אינטגרלי מחיינו, ובגדול. אבל בעתיד הן עשויות להשתלב עוד יותר. אם היום צריכים לפנות אליהן ולהשמיע בקשה, באמזון רוצים שהן יידעו מראש למה אנחנו זקוקים ולהקדים ולהציע עזרה. קרן האו, ב-Technology Review מדווחת על התוכניות של אמזון וכותבת שככל שכלים כמו Alexa יאספו עוד מידע אודותינו הם יוכלו לצפות מראש את הצרכים שלנו וכך לשרת אותנו טוב יותר. כפי שאפשר לנחש, יש בכך מחיר:
From a consumer’s perspective, however, these changes also have critical privacy implications. Prasad’s vision effectively assumes Alexa will follow you everywhere, know a fair bit about what you’re up to at any given moment, and be the primary interface for how you coordinate your life. At a baseline, this requires hoovering up enormous amounts of intimate details about your life. Some worry that Amazon will ultimately go far beyond that baseline by using your data to advertise and market to you. “This is ultimately about monetizing the daily lives of individuals and groups of people,” says Jeffrey Chester, the executive director of the Center for Digital Democracy, a consumer privacy advocacy organization based in Washington, DC.

Amazon wants Alexa to run your life. First, it must know everything about you

יתכן שנתגבר על אי הנוחות ונגלה שהפרטיות איננה כל כך חשובה. אבל מעבר לשאלות של פרטיות יש נקודה נוספת: עד כמה אנחנו רוצים שהכל יהיה צפוי מראש, עד כמה אנחנו רוצים "עזרה" במקום להיות חשוף להפתעה, אפילו אם לא כל הפתעה היא נעימה. אישית, אני מוכן לוותר על ה-"עזרה" שכלים כמו Alexa עתידים להציע.

לעבוד פחות כדי להספיק יותר

התרגלנו לחשוב שבעולם הטכנולוגי/דיגיטלי אין ברירה אלא לשבת שעות ארוכות מול הצג ואז להגיע הביתה ושוב להתיישב ולעבוד. יש, כמובן, המון שצריכים להספיק, ואם זה במחיר של עבודה מתמדת, אין ברירה אלא ליישר עם זה קו. כתבה ב-The Guardian מדווחת על מחקר שנערך ביפן (ועל אחרים שנעשו בעבר הלא רחוק) שמוצא שדווקא שבוע עבודה של ארבעה ימים תורם לתפוקה גבוהה יותר, שלא לדבר על שביעות רצון:
In addition to the increased productivity, employees took 25% less time off during the trial and electricity use was down 23% in the office with the additional day off per week. Employees printed 59% fewer pages of paper during the trial. The vast majority of employees – 92% – said they liked the shorter week.

Microsoft Japan tested a four-day work week. Productivity jumped by 40%

למען האמת, זה איננו מפתיע. ומנסיון אישי אני יכול גם להמליץ על תנומה קצרה באמצע היום.

סימן משכנע לחוכמה?

המהנדסים והמתכנתים בעמק הסיליקון נעשה לגיבורי תרבות. הם בחזית ההתפתחות הדיגיטלית שהיא מרכיב מאד מרכזי בחיים שלנו, והצלחתם (העושר שהם צוברים) הם כנראה הוכחה לכך שהם החכמים ביותר. כבר מספר שנים רבים מהאנשים האלה שולחים את ילדיהם לבתי ספר דלי טכנולוגיה, וזה כנראה סימן שהם מודעים לסכנות של מה שהם יוצרים ובזמן שהם מסכנים את הילדים של אחרים הם דואגים לשלהם. אבל מתברר שרבים מההורים האלה גם קונים את הטענות בנוגע לחיסונים ואינם מחסנים את ילדיהם. מאמר ב-LA Review of Books בוחן את המצב הזה ומעלה נקודה חשובה:
If so many techie parents at this school are susceptible to vaccine misinformation, they are surely just as susceptible to screen time dystopianism, unfounded fears of “contamination,” and other forms of misinformation.

The Smartest People in the Room? What Silicon Valley’s Supposed Obsession with Tech-Free Private Schools Really Tells Us

אם האנשים האלה יכולים לטעות בגדול בנוגע לחיסונים, אולי הם גם טועים בנוגע לסכנות המסכים. מה שכן, במקרה הספציפי הזה הם בוודאי לא מפגינים חוכמה רבה.

חלום התרגום ושברו

ניג'ל קנדל כותב על מוצר חדש של גוגל – אוזניה מתרגמת. על פניו מדובר בהמצאה נפלאה שמאפשרת לנו לחבר טכנולוגיה זעירה לאוזן ובתוך כדי האזנה לשפה כלשהי לקבל, אופן מיידי, תרגום לשפה שלנו. קנדל מטיל ספק ביכולת של מכונה, משוכללת ככל שתהיה, "להבין" את הדקויות שבתחביר, שלא לדבר על המרחב התרבותי שמתוכו שפה צומחת:
But at least when humans fail in their translations, they are usually making some attempt to understand what it is they’re translating. To really screw things up, you need a computer.

Google’s translation headphones are here, and they’re going to start a war

לא פעם יש יתרונות ביכולת שלנו לא לגמרי להבין את כוונת הזולת, ובגלל הקושי לעשות זאת אולי באמת ליצור קשר אנושי.